יש אימהות שאוהבות לעשות קניות עם הבנות שלהן. אחרות טסות איתן לחו"ל או מבשלות יחד. אני? אני אוהבת לתרום איתן שיער. אני אוהבת את ההליכה הנרגשת יחד לאירוע ההתרמה, את החזקת הידיים בזמן קליעת הצמות, את המבט האחרון אחת לשנייה עם שיער ארוך, את תחושת המספריים בעורף, ואז את תחושת התפזרות השיער הכתפיים כמניפה מחודשת. אני אוהבת את הצחוק שמתגלגל בכל פעם מחדש, את המראה של הצמה הגזורה ביד האחת. את מעבר היד השנייה על העורף, כדי להרגיש את הקלות של התספורת החדשה ובעיקר אני אוהבת את החיוך הגדול שנפרש להן על הפנים, את החלפת המבטים בינינו, את העיניים שנפגשות ויודעות: עשינו את זה! אושר גדול.
כן, מכל הדברים שאני אוהבת לעשות עם ארבע הבנות שלי, תרומת שיער היא כנראה האהובה ביותר. אולי כי היא נדירה יותר (אחת לשנתיים) אולי כי היא מיוחדת, אבל משהו במעשה הזה עם הבנות שלי, כל פעם עם אחת אחרת, נעשה לאירוע שיא בחיי המשפחה שלנו. למסורת המשפחתית הקרובה ביותר ללבי.
אני מניחה שהכל התחיל כשאמא שלי התחילה לאבד שיער בשל טיפולי כימותרפיה. אובדן השיער שלה גרם לי להבין את משמעות תרומת השיער והחלטתי לעשות מעשה. היה לי שיער ארוך, השינוי היה קיצוני וההקלה על הכתפיים - ועוד יותר על הנשמה, היתה אדירה. וואו איזו תחושה זו היתה.
הגעתי הביתה אחרת. קורנת. בתי הגדולה, שהיתה בערך בת עשר, ראתה ומיד התחילה בשאלות: למה? מתי? ומה עם השיער, למי הוא ילך? ומה יהיה על השיער שלך? עניתי על הכל בהתרגשות. נהנית מהסקרנות שלה. למחרת הגוזלית שלי כבר ניגשה אליי החלטית ואמרה לי שהיא מאריכה את השיער לתרומה. שהיא רוצה לעשות טוב לאחרים "כמו אמא".
למרות הגיל הצעיר, את ההחלטה היא לא שכחה ושנתיים אחר כך אני והיא יושבות זו לצד זו עם צמות קלועות, אוחזות ידיים ומחייכות למראה. שני זוגות מספריים מקישות מאחור והופ, התחושה הקלילה בעורף והצמה ביד. עשינו את זה. אם לומר את האמת העיניים שלי היו רק עליה. לראות את הבת שלך מאושרת זה מדהים, לראות את הבת שלך נותנת מעצמה עבור אחרת זה מדהים כפליים. לראות אותה מאושרת ועושה למען אחרים ולדעת שגם אחותה הקטנה רוצה עכשיו גם - זה כבר אושר עילאי.
וכך שנתיים אחר כך (ותודה לשיער שארך) ואני שוב על הכיסא, הפעם עם הבת השנייה והשלישית. השתיים האחרות עם מצלמות וממשיכות לספור לאחור את הימים עד שתורן יגיע. שלושה מספריים מאחורי הראש והופ, שלוש צמות נולדות ואנחנו מכריזות על מסורת. ביתנו הקטן סיפק כבר שש צמות - כמעט פאה שלמה. שנתיים אחר כך ואנחנו עם תשע צמות משפחתיות.
והאדוות מתפשטות עוד יותר. כי הבנות מביאות איתן את החברות שלהן, ואלו את שלהן. וגם אני. כבר 20 שנים שאני גננת, עבודה שאני אוהבת מכל הלב. ובכל תרומה הילדים שואלים ואני עונה באהבה, ובכל תרומה יגיעו האדוות עם ילדות מדהימות שייכנסו באחד הבקרים עם תסרוקת חדשה וחיוך ענק וסיפור תרומה קסום "כמו מורן". אין פעם שזה לא ריגש אותי עד דמעות.
גם השנה אני שואפת לתרום שוב עם בתי ולהמשיך בכך לתרום ולעשות טוב לאחר, אפילו במעט. אני בפעם החמישית, הקטנה בפעם השנייה - והיא רק בת עשר. השלוש האחרות עוד בסימן שאלה (רוצות לתרום שיער ארוך יותר הפעם).
שוב נשב מול המראה, השיער קלוע והלב פועם. שני זוגות מספריים, ושוב נחייך למצלמה עם שתי צמות גזורות והרבה אושר בלחיים – עם עוד תמונה למסורת משפחתית הכי יפה שאמא יכולה לבקש. תהיו בריאות אהובות שלי, ומי ייתן ותמיד נהיה בצד הנותן.