בימי שגרה, בעלי מוגבלויות מתמודדים עם חסמים ואתגרים רבים, שרובנו כלל לא מודעים אליהם, ובימי מלחמה המורכבות הזו רק גדלה. עם המורכבות הזו נאלץ להתמודד מדי יום צפריר (36) שנולד עם שיתוק מוחין, מפונה מקיבוץ מפלסים, המתגורר כיום במלון בהרצליה. "המלון אמנם נגיש אבל אני רגיל להתנהל עם קלנועית ברחבי הקיבוץ, ואילו כאן לא יכולתי. חבר סידר לי כיסא גלגלים ממונע, שיהיה לי כשאני צריך, אבל אני לא מתלהב מהרעיון להשתמש בו".

אין לי נשק ואין לי יכולת להתנגד

ב-7, צפריר היה כרגיל בדירתו שבקיבוץ בו התגורר כל חייו. "אם אני לא בתוך הבית, אין סיכוי שאגיע לממ"ד בתוך 15 שניות, לוקח לי זמן להגיע לשם", אומר צפריר, "בשבת בבוקר, אחרי שהבנתי שלא מדובר באזעקה בודדת אלא במטחים מטורפים, נכנסתי לממ"ד, ואחרי 20 דקות התחלתי לשמוע גם יריות בתוך הקיבוץ. נעלתי את הבית אבל את הממ"ד לא סגרתי, רק את החלון שלו. באיזשהו שלב נפלה הקליטה, הנחתי שיש הרבה הרוגים וחיכיתי להנחיה. היו שמועות שיש בלגנים וחטופים, ידעתי שהמצב שלי בעייתי, אין לי נשק, ובגלל הנכות אין לי דרך להתנגד, הפחד הכי גדול שלי היה שאיחטף".

עד השעה שלוש וחצי צפריר היה לבד בממ"ד, לא יודע מה מתרחש עם משפחתו שגרה בקיבוץ. "שניים מחברי כיתת הכוננות הגיע לבדוק שהכול בסדר וביררתי איתם מה קורה עם המשפחה שלי. אחרי רבע שעה אחותי פתאום קוראת לי מהחלון שאבוא להורים. לא רציתי לצאת מהבית כי לא היה ממש אפשרי לצאת החוצה, למרות שהתגברו באותו שלב על רוב המחבלים, היו עדיין מחבלים שהסתתרו, ורק ביום שני הקיבוץ טוהר לגמרי. בסוף עליתי על הקלנועית ואחד מחברי כיתת הכוננות ליווה אותנו להורים שלי. נשארתי לישון אצלם. רוב חברי הקיבוץ ברחו באותו יום, ואנחנו עזבנו רק למחרת בבוקר, זה היה מפחיד לישון בקיבוץ כשאנחנו יודעים שיש שם מחבלים אבל לפחות המראות המזעזעים של גופות מוטלות בכבישים נחסכו ממני".

"תמיד עובר לי בראש מה שיכול היה להיות"

לפני כשבוע, הוריו של צפריר, שפונו יחד איתו למלון בהרצליה, חזרו לקיבוץ מפלסים. "פחות נוח לי כשהם לא פה, אני זקוק לעזרה בכביסות וגם בחדר האוכל. לפעמים אני נעזר באחי ואשתו שגרים בתל אביב".

צפריר רואה גם את היתרונות הטמונים בלוקיישן של המגורים הזמניים. "יש פה עובדים סוציאליים שמחזקים אותנו בתקופה הזו, מרגיש פה הרבה יותר קהילה, כי כולנו יחד ויש פה חדר אוכל שלא היה כבר שנים בקיבוץ. אני עושה כאן כושר, עולה ויורד במדרגות, הולך לחדר כושר ולפני שהחורף התחיל, שחיתי הרבה בים, המלון נמצא ממש מול הים. אבל כשאני רוצה לרדת לים במדרגות, יש מקטעים שאין בהם מעקה ולכן אני לא יכול לעשות את זה לבד וזקוק שמישהו יבוא איתי. החבר'ה שלי מהקיבוץ פה ואני לעיתים נעזר בהם".

צפריר ממשיך לעבוד בימים אלה במשרה מלאה כרו"ח שכיר של בעל עסק מקיבוץ מפלסים. "למעשה, יש לנו יותר עבודה מהשגרה, כי אני צריך לדאוג לפיצויים עבור הרבה אנשים". לצד זה הוא מתנדב בהסעות של מבוגרים לבדיקות רפואיות ושינוע תרומות.

תחזור לקיבוץ?

"לפני שבועיים נסעתי בפעם הראשונה אחרי השביעי לאוקטובר לקיבוץ, אני אהיה מסוגל לחזור, אולי כי כרגע אין לי ילדים, אבל אני לא יודע מה השאר יחליטו, ולא יודע איך ייראה היום שאחרי. בשער הכניסה לקיבוץ היה טבח נוראי וניסו לחטוף תאילנדים. יש לי המון חרדות על מה שקרה ומה שיכול לקרות, המצב שלנו יכול היה להיות גרוע כמו מצבם של בארי וכפר עזה. תמיד עובר לי בראש מה שיכל להיות ומה שעוד יכול לקרות".

"בשעת חירום הדיון הציבורי לא מתייחס לאנשים עם מוגבלות"

"בזמן חירום, האתגרים איתם מתמודדים א.נשים עם מוגבלות הופכים למורכבים יותר", אומר עו"ד אריה צוקרמן, יו"ר החברה למתנ"סים. "זה מתחיל במחסור של מרחבים מוגנים נגישים לציבור או בקשיים להגעה בזמן לממ"ד בבית, ועד לשעת חירום קריטית בה נדרשים לפנות ישובים, שאז נדרשת הנגשה מותאמת לצרכים שדורשת זמן והיערכות שלא תמיד מצויה. גם כאשר נמצא מקום נגיש ומותאם לצרכיהם, הם נאלצים להישאר ללא טיפול פרא רפואי קבוע וללא מסגרת תומכת מוכרת.

צוקרמן מציין כי א.נשים עם מוגבלות לא שונים מאף אחד אחר, והם עובדים, תורמים לחברה, מתנדבים ופעילים בקהילה שלהם באופן משמעותי, אך בשעת חירום, הדיון הציבורי מתמקד לרוב בכלל האוכלוסייה ויש פחות זמינות לצרכים, ליכולות ולנכסים של א.נשים עם מוגבלות, כגון מקומות התנדבות נגישים בהם הם יוכלו לתרום למשל וחייבים לעורר מודעות לזה.

עו
עו"ד ארי צוקרמן|צילום: אביעד ויצמן

"אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של המיזם הארצי של החברה למתנ"סים - פברואר יוצא מן הכלל, שמעודד השתלבות של א.נשים עם מוגבלות בחברה באמצעות מאות אירועים משולבים ופעילויות בקהילות, כפי שאנו עושים גם בשאר ימות השנה ופועלים למען מטרה חשובה זו".