בסוף השבוע האחרון, כאשר התחילו להתקבל תמונות מן המלחמה באוקראינה, ידעתי שאני לא יכולה לשבת בשקט ולא לעשות דבר.
התחלתי לעקוב בפייסבוק אחרי אנשים שפרסמו מידע על חילוץ אנשים מהמדינה, וניסיתי להבין במה אני יכולה לתרום. התקשרתי לאנשים והצעתי את עזרתי. אפילו רציתי לטוס לקייב, אך ידעתי שכאמא ההחלטה הזו לא תעבור בקלות. הקרב היה נראה אבוד מראש: הרי אני בישראל, בבית במרכז הארץ, ומעבר למחשב וטלפון אין לי כל כך הרבה מה לעשות.
בשישי בערב התקשרתי למשרד החוץ שאלתי אם אפשר לעזור, אמרו שהם עמוסים. התקשרתי שוב בשבת, אבל הבהירו לי: אם אין לך שאלה עיתונאית, אין לנו זמן.
התקשרתי לחברתי סטלה וינשטיין ואמרתי לה: "בואי נפעל, נראה מה אפשר לעשות". אספנו עוד מתנדבים, סניה ולדברג ושני אלגרבלי, והתחלנו ללמוד איך נוכל לעזור. חילקנו בינינו אזורים באוקראינה, מדינה עצומת ממדים, כדי שנעבוד באופן מסודר יותר. אני התנדבתי לקבל עליי את אומן.
התחלנו להריץ ברשתות החברתיות הודעה ובה יש מספרי טלפון לפנייה לכל אחד מאיתנו. בלילה שבין שבת לראשון, וליתר דיוק בשעה אחת אחר חצות, קיבלתי הודעה ראשונה: "תקשיבי, אני צריכה עזרה. בעלתי תקוע, עזרי לי לחלץ אותו". בשעה שלוש התקבלה הודעה נוספת, ובבוקר כבר עשרות שיחות, הודעות, וּואטסאפים ומה לא.
בין הודעה להודעה, מביטה בחדשות, מקבלת עדכונים מהשטח, ומקבלת סרטון מישראלי, בחור צעיר בן 23, שהראה לי שביתו הופצץ. מאותו הרגע, שמרנו על קשר. לא מעט הודעות נשלחות כל העת, ובמקבל עשרות שיחות ממתינות. בין השיחות שהתקבלו הייתה אחת מבת צעירה שרוצה לדאוג לאביה שנמצא באוקראינה למטרות עסקים; אחרת מאישה שדואגת לבעלה; עוד אחת מאמא שדואגת לבנה וכן אבא שמבקש לשלוח את בנו לארץ חזרה לחיקה של אשתו, והוא יישאר להילחם במקומו. לא כולם עם דרכון. אני עם דמעות בעיניים, רק מבקשת מתחננת: תצאו משם, שלא תיפגעו, בבקשה, שמרו על עצמכם.
מלחמה באירופה: מה פוטין רוצה מאוקראינה?
בשיחות הטלפון עם האנשים אני אומרת: תהיו דרוכים, יכול להיות שנהיה מוכנים ליציאה בכל רגע. והרגע הזה קרוב.
ביום ראשון כבר טבעתי בים של הודעות. עכשיו הגיע הזמן למצוא אוטובוס מקומי (ועוד מיניבוס נוסף) שיעזור לי להעביר את האנשים אל מחוץ לאזור המסוכן. אחרי שיחה עם רבנים של חב"ד, הצלחתי למצוא אוטובוס. המחיר, מתברר, יקר מאוד. בשיחה בארץ החלטנו שכסף לא יעצור חילוץ.
הבוקר, יום שני, עוד בכלל לא הייתי בטוחה שיהיה אוטובוס. אחד הרבנים עוזר לארגן אוטובוס מקומי. המחירים בשמיים: 250 דולר לראש. הנהג רוצה לצאת בצהריים, ואנחנו מבקשים להקדים, כדי שלא להיכנס לחשיכה ולהפגזות.
התקשרתי לכל מי שפנה אלי ואמרתי: הקדמנו את היציאה, תגיעו. בתוך כשעה הגיעו למעלה ממאה אנשים. הם עולים לאוטובוס, ומתפנים לכיוון מולדובה וגבול רומניה. אנחנו מקווים ששם רגוע ושקט יותר מהגבול העמוס עם פולין.
אני מקבלת סרטון ועוד הודעת תודה, "תודה רבה לך, את עושה דבר שאי אפשר לתאר את הגודל שלו במילים". אי אפשר לעצור את הדמעות במקרה כזה. נכון, בימים אלו אני קצת פחות עם הילדים, אבל אחרי כל הסרטונים שאני רואה, אני רק רוצה להעניק להם אהבה. מסתכלת להם בעיניים, מבקשת סליחה ויודעת שבקרוב נהיה כולנו ביחד יחד עם כל מאות אלפי האנשים שיוצאים מאוקראינה, והינה בעזרתי יצאו היום למעלה ממאה אנשים.