לא טוב היות האדם לבדו: המכתב המופלא שמצאה אחותו של אדם ז"ל

לפני כמה שבועות איבדתי את אבא שלי למחלת הסרטן שאובחנה אצלו חצי שנה לפני, כשהיא כבר מפושטת. בן 69 בלבד היה. התזמון של אבחון המחלה היה מטלטל. זה קרה סמוך לציון שנתיים למותו של אחי - בהתאבדות.

המוות, כך הרגשתי, ארב לאבא שלי בפינה. את ששת החודשים שלאחר האבחנה ועד מותו חיינו באינטנסיביות משפחתית כך שבדיעבד, זה הרגיש לי כמו שנתיים. למדנו שאין זמן. בשונה מאחי שנטש בלא כל הודעה מוקדמת, עם אבי עברנו יחד את חצי השנה האחרונה שלו בידיעה שאין לדעת מתי הסוף וייתכן שהוא קרוב. לא תיארנו לעצמנו שכל כך קרוב. פרידה מאבא אלי. שנתיים וחצי לפניו - פרידה מאחי אדם.

האם יש גילוי מוקדם למחשבות אובדניות?

קשה להבין מוות מסרטן, קשה יותר להבין מוות בהתאבדות. מאד קשה לעשות את הקשר בין שניהם. אבל לי ברור שהקשר קיים. אדם, אחי הצעיר היחיד בן ה-36, שם קץ לחייו ב-5 ביוני 2020. הוא יצא מהבית, נפרד מאבי שראה אותו אחרון, ולא חזר.

את הסימנים וההסבר להחלטתו לא היה צריך לחפש לאחר המקרה. מעבר לכך שהכתובת הייתה על הקיר למרות שלא הבנו מה כתוב בה, אחי השאיר טקסטים רבים מאוד שמספרים, מדברים וחודרים לנבכי נשמתו המורכבת והמיוסרת, כך הבנתי מקריאה סבוכה בחומרים.

לאורך השנתיים האחרונות שאלתי את עצמי פעמים רבות מה הייתי עושה אם הייתי מזהה את הסימנים? אחי לא רצה שיעזרו לו. הוא לא הושיט יד וסירב לעלות מהבורות ששקע אליהם במהלך השנים. היו גם תקופות טובות ושמחות, אבל כשהיו נפילות- הן היו קשות. למרות שתמיד הוא היה מוקף בחברים, מוביל וברוך כישרונות, מן חלילן מהמלין שכזה, עדיין הוא היה לבד, לא הסכים לדבר, לא הסכים לטפל, הוא רצה לבד. הוא בחר לבד. הוא היה לבד.

את המוות של אחי, אומר בזהירות רבה ולדעתי האישית בלבד, אני לא בטוחה שניתן היה למנוע בשלב שבו הוא בחר להתאבד. באופן אבסורדי אומר זאת גם על מותו הטרי של אבי. אבל עם הרבה ביטחון והיכרות מחדש איתו באמצעות הטקסטים שהשאיר אחריו, אומר באותה נשימה שלו היינו מבינים ומזהים מה עובר על אחי עוד בנערותו, ייתכן שאז, כן, היינו יכולים לעזור לו ולמנוע את מה שהתרחש שנים אחרי כן. קצת כמו בסרטן, לא? קוראים לזה גילוי מוקדם.

אחרי השבעה על אדם, מצאתי ממש במקרה טקסט, כתוב על דף עדין כמשי, מודפס כמו במכונת כתיבה, שלא כיאה לתקופה שבה נכתב בשנות ה-90, כמו מלא בכוונה ובכבוד לנמען. הטקסט נכתב עם הקדשה אליי. אדם כתב אותו בגיל הנעורים, בתקופה שבה היה מחובר מאד למקורות.

השיר, כך למדתי, מדבר על תחושה קשה של היעדר זכות קיום. תחושה עמוקה ותהומית שנשגב מבינתי להבין  מדוע אחי חש בה, הרי נולדנו באותו הבית, לאותם הורים תומכים ומסורים, אבל ניכר שהרגיש לבד מגיל מאד צעיר. השנים שהלכו והתקדמו כנראה רק גיבשו את התפיסה הזו בתוכו והביאו להחלטה הקשה שאין לו בשביל מה להישאר כאן.

בטקסט שכתב, כך נדמה לי, למרות תחושת הלבד החזקה והמקפיאה, אחי בכל זאת מצא עוגן. שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב,  שימשו לו כשורשים קדומים, נטועים באדמה עתיקת יומין, ודרכם מצא את עצמו והרכיב את אישיותו ותכונותיו. החיבור שביטא אליהם דרך הטקסט הסב לי מעט נחמה.

לו רק יכולנו אז לדעת ולהושיט לו יד כדי ללכת איתו את דרך הנעורים הפתלתלה בזהירות, בעדינות. לאפשר לנפשו השברירית להביט בעולם בעיניים טובות, לסייע לו ולהציע לו ללכת לטיפול כבר אז, אפשר היה, כך אני מאמינה, למנוע את מותו בהתאבדות 20 שנה לאחר מכן.

לא טוב היות האדם לבדו

ובהקשר לתמיכה וטיפול, מילה על עמותת "בשביל החיים". במהלך השבעה, אמא שלי שלחה לי קישור לכתבה שהכותרת שהיא נתנה לה הייתה : "תקראי, כתבה על בן של פסיכיאטר! שהתאבד!" הכותרת שצדה את עיני בכתבה הייתה דווקא אחרת. אותו פסיכיאטר הוא חגי חרמש, שיחד עם אשתו עופרה הקימו עמותה שמטרתה הייתה תמיכה במשפחות שאיבדו את יקיריהן בהתאבדות ולא פחות חשוב, פעילות למען מניעת אובדנות. העמותה, מעבר לעובדה שהעניקה לי בית נוסף לחסות בו עם "דיירים" שכמותי, היוותה עוגן עבורי ונעזרתי בה במגוון רחב של תמיכה מסוגים שונים. בהמשך, התחלתי להתנדב בה וכיום אני מעבירה הרצאות למניעת אובדנות בעצמי ומספרת את הסיפור האישי שלי. ושל אדם. 

במקביל לפעילות התמיכה וההתנדבות בעמותה, גיששתי אחר יוצרים, שיהפכו את הטקסט של אדם לשיר. לא רק להפיח בו רוח חיים מחדש, אלא להשמיע את קולו של אחי בעולם, קול שממדבר לדעתי בקולותיהם של רבים רבים אחרים ולהטמיע את המסר החשוב שהוא כותב בטקסט. "לא טוב היות האדם לבדו". השיר, אני מאמינה מהווה הושטת יד למי שמרגיש את הבדידות הזו, שנדמה שאין בה אף אחד מלבדו. הוא מבטא תחושות שלא קל לבטא במילים ולא בטוח מה הן רוצות להביע. הוא מושיט יד לעזרה.

כשאבי חלה בסרטן, נימהרתי בכוונתי לקדם את הטקסט של אחי. אל דניאלה ספקטור הגעתי לא במקרה. לקח לי אמנם זמן, אבל הבנתי שהיא ליוותה אותי במילות שיריה במהלך כל אותן שנתיים, עוד שיר שלה ועוד אחד כמו נאספו לכדי סיפור שטוויתי בעדינות כפרשנות לסיפור של אחי. דניאלה, כמו שיקפה לי באמצעות אומנותה, את נפשו של אדם.

"אני עצמי מכיר את המשמעות של לתת לאחרים לקרוא משהו מעצמך, משהו שכתבת. חשבתי שיהיה רק פייר לתת לך לקרוא שיר שאני כתבתי (היחידי לדעתי ששווה משהו) מקווה שתאהבי אותו. באהבה ובהערכה, אדם"

הדרך להוצאת השיר לעולם, לאחר שפניתי אליה הייתה קצרה להדהים. דניאלה הרגישה חיבור עם הטקסט והסיפור. חיבור עם אחי. ונותרתי לעמוד מהצד, מתבוננת בחיוך ודמעות של התרגשות לנוכח תהליך היצירה האותנטי והכנה שלה באימוץ הטקסט של אדם לשיר שלה.

אדם כתב לי בהקדשה שלו אליי על הדף: "אני עצמי מכיר את המשמעות של לתת לאחרים לקרוא משהו מעצמך, משהו שכתבת. חשבתי שיהיה רק פייר לתת לך לקרוא שיר שאני כתבתי (היחידי לדעתי ששווה משהו) מקווה שתאהבי אותו. באהבה ובהערכה, אדם".

מחר (29.11) בשעה 18:00, תצא מהתיאטרון הקאמרי צעדה ברחובות תל אביב, תחת הכותרת "חייבים לדבר, אפשר למנוע התאבדויות!". האירוע ביוזמת עמותת "בשביל החיים" ובשיתוף היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות. למידע ותרומה לעמותת "בשביל החיים" באתר.

מכירים מישהי או מישהו שנמצא במשבר אובדני? מרגישים או מרגישות ככה בעצמכם/ן? מוזמנים ומוזמנות למלא כאן ועכשיו את השאלון "המזהה האובדני", שנכתב על ידי מומחים מתחום בריאות הנפש במסגרת פעילות התכנית הלאומית למניעת התאבדויות.