כמה פעמים יצא לכם כהורים לשמוע הורים אחרים מלינים על ילדיהם: "הבן שלי תמיד נזכר ברגע האחרון שיש שיעורים" ו"מה, יש מחר מבחן? הבת שלי לא אמרה לי כלום" ומנגד ההורים שהילדים שלהם תמיד מוכנים לכל משימה בזמן, מחייכים בנחת. אז נכון, יש ילדים שעושים הכל בזמן, כמו שעון מדויק שלא נח לרגע – הם מכינים שיעורי בית מיד כשהם חוזרים מביה"ס, מארגנים את התיק לביה"ס כבר בשעות הערב המוקדמות, מכינים את הבגדים ורושמים כל משימה או מבחן ביומן, ויש כאלו שלא. אז מי הם הדייקנים ומי הם הדחיינים והאם זו תכונה שניתן לנהל ולשנות?
תחילת שנת הלימודים, בוודאי עם הילדים הצעירים שמתחילים את ביה"ס היסודי, זה הזמן שבו כדאי גם להשקיע בהקניית הרגלים נכונים בכל מה שקשור לתכנון זמן. כמבוגרים, אנו יודעים היטב כיצד להתנהל מול בוס קשוח שמקפיד על הגעה בזמן של העובדים, מתי לצאת מהבית כדי להגיע בזמן לעבודה, איך להתארגן בבוקר ואיך להתארגן לחופשה, וגם אם בילדותנו היינו קצת חולמניים או דחיינים, בסופו של דבר לקחנו אחריות וכבוגרים ובעלי משפחה, אנחנו מצליחים לעשות גם את זה בהצלחה, אז האם פשוט להניח לילדים הדחיינים או לסייע להם לשנות? ומה תעשו אם הילד שלכם דייקן באופן מוגזם שמקשה עליכם?
יש מקום לשינוי
ילד לא נולד עם תכונה של דחיינות או דייקנות, זו תכונה נרכשת, אבל עם זאת, לילדים יש מרכיבי טמפרמנט שונים, שמשפיעים על התנהלותם. כך למשל, יש ילדים חולמניים, שלוקח להם יותר זמן להתארגן, שהם פחות מרוכזים בפעולות, ואלו הילדים שלרוב ישכחו את המעיל בבית הספר, ישאילו ספר לחבר ולא יזכרו לקחת חזרה, ישכחו לעדכן את ההורים שהם אצל חברים, ישכחו להכין שיעורים ובבוקר ימשכו את הזמן עד לקצה גבול היכולת של ההורים. זה אולי מדאיג במידה מסוימת את ההורים שחוששים שהילד שלהם לא יסתדר בהמשך, אך מצד שני, גם ילד שכל הזמן מדויק ולחוץ, שחושש לאחר לגן או לביה"ס ומלחיץ את ההורים, שבודק שוב ושוב את התיק כדי לוודא שלא שכח כלום, שפועל לפי לו"ז מתוכנן, גם הוא גורם לקושי עבור ההורים, שחוששים שיגדל להיות בוגר נוקשה, רציני מדי ולא גמיש.
הדבר החשוב ביותר הוא לא להגיע עם הילדים למצב של קיצוניות, לא ברמת הדייקנות ולא ברמת הדחיינות, חשוב למצוא איזון שיאפשר גם לילד וגם להורה להתנהל בצורה תקינה במסגרת החינוכית והמשפחתית. נסו להימנע ממצב שבו להורים יש דרישה לדיוק, סדר וארגון נוקשים מדי והימנעו מאווירה של 'משטר צבאי' בבית, ומצד שני, גם לא מומלץ לאפשר אווירת 'שאנטי' מוחלטת אלא להתנהל בתוך הגבולות האלה ולעמוד על ההבדלים בזמנים – מתי מותר לקחת את הזמן ומתי לא. כך למשל, בשבת או בחופשות, אפשר להתנהל אחרת, לאפשר לילדים לישון בשעה מאוחרת יותר ולקום מאוחר יותר, לשנות מעט את זמן הארוחות, אך כל הזמן לתווך את הנושא ולהגיד שעכשיו שבת או חופש ולכן יש לנו יותר זמן פנוי, בניגוד לימי חול בהם חשוב לדייק בזמן השינה, ההתעוררות וההתארגנות.
ההורים והילדים – דומים או שונים?
לפני שאתם מותחים ביקורת על הילדים שלכם, קחו רגע זמן לחשוב על ההתנהלות שלכם. האם אתם דוחים תשלום חשבונות ונזכרים רק כאשר מגיעה ההתראה? מחכים לרגע האחרון כדי לעשות טסט לרכב? לתדלק? גם מבוגרים יכולים ליפול לתוך סיטואציות כאלה שנובעות מדחיינות, והסיבות לכך שונות – לפעמים זה נובע משכחה וראש שטרוד במשימות אחרות, לפעמים מחוסר הרצון להתמודד עם ביורוקרטיה, או מחשש לבצע דברים מסוימים. בכל מקרה, המסקנה היא שמתישהו מגיע הזמן שכבר אי אפשר לדחות, שצריך לבצע את המשימה וכאשר דוחים אותה לרגע האחרון, זה תמיד ילווה בלחץ ומתח גדול יותר – ניסיתם פעם לחפש את ההפניה לרופא דקה לפני שחייבים לצאת מהבית? להפוך את הבית בחיפוש אחר טופס התשלום לטסט או להכין תיק לנסיעה בחופזה ולשכוח דברים חשובים?
ככל שזה נוגע לילדים, לרוב ההורים יותר ביקורתיים אבל חשוב לא לעשות זאת ולהימנע מביקורת. במקום זה, אפשר לשתף אותם בסיפור מקרה שלכם, בו דחיתם משהו ומה הייתה התוצאה, וכך הם ילמדו מהניסיון והסיפור שלכם, במקום להיות מתוסכל מביקורת. הורה שיספר לילדיו כיצד נתקע עם הרכב מפני שדחה את מילוי הדלק לרגע האחרון או הגיע בלחץ לטיסה מפני שלא חידש את הדרכון בזמן, מציג בפניהם גם את הלמידה – מה למדתי מזה, איך זה היה נראה אילו הייתי מתכנן את הצעדים שלי ומה המחיר ששילמתי על הדחיינות שלי – סיפור כזה יעביר את המסר היטב והם ילמדו ממנו יותר מאשר מביקורת.
מה מומלץ לעשות?
מבחינה חינוכית, השאלה היא לא מה עושים או לא עושים אלא איך עושים, ויש מגוון של אפשרויות ללמידה והקניית הרגלים, שיאפשרו לילדים לשנות גישה. ילד חולמני ודחיין יכול לפתח בגרות ואחריות, וילד דייקן ונוקשה יכול להיפתח יותר לשינויים, אם רק נאפשר להם לראות את שני צידי המטבע. בכל מקרה, חשוב לשים דגש על הגמישות המחשבתית הנדרשת גם מילדים וגם ממבוגרים לעמוד בזמנים, אבל גם ביכולת לדחות דברים מסוימים.
הורים מכירים את ילדיהם ויודעים מהן נוקדות התורפה שלהם ולכן יכולים גם כאן לעשות תכנון מוקדם למשימות. אם יש ילד שקשה לו יותר להתארגן בבוקר, אם הילד חולמני ודוחה את פעולות ההתארגנות, ההורה הופך להיות הלחוץ ואז כל הבית נכנס למתקפת מתח. ילד לא יכול להבין הורה שאומר לו "תזדרז, אני ממהר!", הוא צריך להרגיש את זה, לחוש בעצמו מהו מושג של זמן, מה זה 'מהר' ומה זה 'לאט' ואת זה אפשר לעשות בכמה דרכים.
אחת מהן היא הכנת לו"ז מסודר עם הילד, שיאפשר לו לדעת מראש מה עליו לעשות כדי להיות מוכן בזמן, ומה המחיר שההורה והילד "ישלמו" אם הוא לא עמד במשימה – ההורה יאחר לעבודה, הילד יאחר לביה"ס. מצד שני רצוי גם להראות את הרווח שהתקבל – קמנו מוקדם יותר, התארגנו בזמן והיה לנו אפילו זמן לשבת לשוחח ולאכול ארוחת בוקר בנחת, וכולם יצאו מהבית רגועים ושמחים.
יש בתכנון חשיבות גדולה וערך גבוה לילדים ולכן חשוב גם להכין אותם ולא "להנחית" עליהם משימות. ילדים בגיל צעיר צריכים לראות אופק וצריכים לקבל הכנה לפעולה – כך למשל, אי אפשר לסגור בבת אחת את הטלוויזיה או המחשב ולומר לילד 'קדימה לישון', אלא שעה לפני זמן השינה, להכין אותו לקראתה. לומר לו, ' בעוד שעה אנו נכנסים לישון. אתה יכול לשחק או לצפות בתכנית עשר דקות נוספות, אבל אחר כך אנחנו סוגרים את הטלוויזיה. לאחר מכן אנו צריכים לצחצח שיניים, לשטוף פנים וללבוש פיג'מה, ואז לישון'. ברגע שיש לילד סדר פעולות מובנה, הוא רגוע יותר, הוא חווה הכנה מוקדמת ולא פעולה פתאומית שמתסכלת אותו ואינה מובנת לו, וכך הוא יכול ללמוד בעצמו מה מצופה ממנו בעתיד.
דרך נוספת היא באמצעות משחק בשעות הפנאי. אפשר לשחק עם מכוניות, רכבת, אוטובוסים ובובות משחק ותוך כדי לדבר על מושגי הזמן – אנשים נוסעים ברכבת ובאוטובוס לעבודה, הרכבת והאוטובוס תמיד יוצאים בזמן ומי שלא מגיע בזמן לתחנה, מאחר. אפשר לעשות משחקי דמיון באמצעות רכבות משחק ומסילות, ללמד את הילד כיצד לקרוא שעון, וכמובן לדבר ולהדגים כיצד תכנון מראש מסייע. ברגע שההורה מכוון את הילד, מתכנן איתו את הצעדים הבאים, מלמד אותו מהי משמעות התכנון ועד כמה הוא חשוב, גם הילד יתרגל לעשות זאת.
אפשר לעשות עם הילד לוח תכנון מצויר עם מדבקות, לשלב שם שעות של בוקר, צהריים וערב, ושם להכניס משימות, מה עושים בערב לפני הגן / ביה"ס, מה בצהריים ומה בשעות הפנאי, לדבר על ימי חול לעומת יום שבת או חופשה, להדגים את השוני מבחינת זמנים, מתי אנחנו ממהרים ומתי אנחנו יכולים לעשות את זה אחרת, מה שונה הקיץ לעומת החורף (שעון חורף, ימים קצרים וארוכים, כמה זמן לוקח להתלבש בחורף לעומת הקיץ) ברגע שההורה יודע לנתח את הסיטואציות ולהדגים את השוני בתפיסת הזמן בכל אחת מהן, הילד לומד ומיישם.
אם הילד הדייקן נלחץ מזה שהוא מגיע לגן באיחור וגורם לכל הבית למתח בכל בוקר מחדש, ואין סיבה אמיתית לכך, כלומר, בני המשפחה אינם מאחרים על בסיס קבוע, מומלץ לאפשר לו מרחב פתוח שיכניס רוגע ויפחית את הלחץ. ההורים יכולים להראות לו כיצד הם מתכוננים ליום חדש, איזה פעולות הם עושים להתארגנות, מה תפקידו של השעון בבית, להראות לו כיצד תכנון של זמן יאפשר לו להוריד מתח ואפילו ליהנות מבוקר רגוע ולאפשר לו לסמוך עליהם וכמובן להסביר לו שהם אלו שמנהלים את ההתארגנות ואין סיבה שהוא זה שיקח אחריות על הזמן של כל בני המשפחה.
מה קורה אם הילד קצת מפוזר או שכחן? לדוגמא, ילד שלא מקפיד להחזיר דברים למקומם, ילמד מה המשמעות של האחריות ברגע שיצטרך אותם ויחפש – אם בבוקר הילד צחצח שיניים ובמקום להחזיר את המברשת לתא המיועד באמבטיה משאיר אותה בחדר יצטרך בערב לחפש אחריה. התפקיד של ההורים כאן הוא להראות כללים של סדר וארגון שהם קבועים בבית, ואת זה מומלץ לעשות כבר מגיל ינקות – מברשת שיניים מניחים במקום המיועד בחדר האמבטיה, מגבת תולים על המתלה, בגדים מלוכלכים בחדר הכביסה, ילקוט בחדר שינה וכדומה – והכי חשוב, לא לעשות מזה דרמה, אלא ללמד, לכוון, להראות והכל ברוח טובה, כבר מגיל חצי שנה, וכך מסגלים לילדים סדר וארגון שנהוג בבית.
קריאה משותפת של ספרים עם דמויות "שכחניות" – כגון המפוזר מכפר אז"ר, אך יחד עם הסיפור להביא גם את הערך המוסף ואת המסקנה של הסיפור, שהילד יבין מה מחירה של דחיינות ושכחנות, בדרך של חוויה מצחיקה ונעימה של קריאת ספר.
ואיך הם יסתדרו בעתיד?
אחת הדאגות של הורים שמעסיקות אותם בנוגע לתכונות הילדים, היא כיצד הם יסתדרו כבוגרים. הילד הדחיין ידאיג את ההורים באופן טבעי בכל הקשור לבחירת הדרך שלו בעתיד המקצועי - אם הוא מאחר קבוע, איך יסתדר בצבא? עם עבודה? עם משימות שיעמדו בפניו? אז נכון שיש מקצועות שלוח הזמנים והדיוק בהם מאוד קריטיים (טייס, רופא, מהנדס, נהג, אדריכל, רואה חשבון, ספר), אך גם בעולמות הפתוחים והאמנותיים עדיין צריך לעמוד בזמנים. גם שחקן, סופר, זמר או מרצה לפילוסופיה צריכים לעמוד בזמנים, לדייק ולהיות אחראיים, לכן, חשוב להתחיל כבר בגיל צעיר ללמד לאחריות, ודרך נוספת לעשות זאת מעבר למשחק, היא באמצעות שיתוף הילדים במשימות בבית. המטבח הוא מקום נפלא ללמוד מהי משמעות הדיוק והזמנים ומומלץ להכין איתם עוגיות, עוגות או מאכלים שדורשים דיוק בכמויות ועבודה לפי המתכון. נסו בפעם הראשונה להכין איתם עוגיות מבלי לדייק בכמויות באופן מכוון, ותנו להם לחוש את התוצאה (כתוב חצי כוס סוכר אבל אין לנו מספיק אז נשים רק כף אחת, אין שוקולד אז לא נכניס, לא דייקנו בכמות הקמח והעוגייה דביקה ולא פריכה וכדומה) ולאחר מכן הכינו את המתכון בדיוק לפי ההוראות, ותנו להם לדבר על ההבדלים. תרגול של מתכונים הדורשים דיוק, יאפשר להם להעריך את החשיבות של אחריות ודיוק ולהבין את המשמעות.
דרכים נוספות – ביקור במספרה יכול ללמד הרבה. תנו לילד לצפות בספר בזמן עבודתו, כיצד הוא גוזר ישר את השיער, על מה הוא מקפיד ומה היה קורה אילו לא היה מדייק, נסיעה ברכב מלמדת אף היא על אחריות, דיוק, כללים וחוקים, וכך גם צפייה בעבודתו של גנן או בנאי.
בכל אופן, להורים אין ממה לחשוש מפני שהילדים נמצאים כל הזמן בתהליך של למידה, אם בביה"ס (כתיבה רק בתוך השורות במחברת, כניסה לשיעור בזמן, ההפסקה מוגדרת בזמן, איור של צורות וקווים, צביעה של חוברת) ואם בלמידה חווייתית ובלתי פורמאלית ואם בכישורי חיים. הילדים גדלים ובכל פעם לומדים משהו חדש, והם מסגלים לעצמם את הדרך, היכן חייבים לדייק ומתי אפשר לפעול בחופשיות, כך שאין מה לדאוג - גם ילד שמאופיין בדחיינות או בחולמניות, ידע להתנהל בעתיד כבוגר בתיכון, בצבא, בעבודה ובהמשך גם כהורה.
הכותבת היא מנהלת תחום מרכזי הורות ומשפחה בחברה למתנ"סים הארצית, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה ותואר שני לחינוך בגיל הרך מהאוניברסיטה העברית.