כשרונה (44) הייתה ילדה, היא חלמה להקים בית יתומים שיעניק לילדים תקווה. כשגדלה הבינה שתצטרך להתפשר על החלום, והחלה להתמקד באימוץ ילדים מרקע מורכב, במטרה להעניק להם בית חם וסיכוי לחיים טובים יותר. "הרגשות האלה התעצמו מאוד מאז תחילת הלחימה", היא אומרת, "אמרתי לניר, בעלי, שהגיע הזמן להפוך למשפחת אומנה". זאת בנוסף לשלושת הילדים הביולוגיים של השניים, בגילאי 15, 11 ו-8.

לאחרונה השתתפו רונה וניר במפגש של ארגון אור שלום, המטפל בילדים ונוער בסיכון שהוצאו מחזקת הוריהם בשל חוסר מוגנות וקושי בתפקוד ההורי. הם מחכים להשלים את התהליך ולהפוך למשפחת אומנה. "יש כל כך הרבה ילדים בתחושת ייאוש, מסבירה רונה, "הלוואי שיכולתי להיות אומנה לכולם. בלי קשר למלחמה, יש המון ילדים שמחפשים בית חם. אני מורה לחינוך מיוחד, והמטרה שלי היא שכל ילד לא ירגיש שקוף ולהעצים אותו כמה שאפשר. ברגע שאת נותנת לו תחושה שהוא אהוב, השמיים הם הגבול".

אתם לא חוששים מכך שהילד ייכנס לבית וללב ויום אחד תיאלצו להיפרד?
"אנחנו יודעים שלפעמים התהליך יכול להיות קצר והילד או הילדה יוחזרו, ועדיף להיות עם ההורים הביולוגיים, אבל בזמן שאנחנו נהיה משפחת אומנה הוא ייקח משהו מאיתנו ויהיו לו זיכרונות טובים, זה הניצחון של הילד".

איך הילדים שלכם הגיבו להחלטה שלכם?
"הילדים ברגשות מעורבים וזה בסדר, רק התחלנו לדבר איתם. ברגע שנהיה משפחת אומנה יהיה חיבור כי הילדים שלנו גדלו על ערכים של ראיית וקבלת האחר. אני מניחה שכרגע יש שאלות, וגם לנו יש, זה תהליך מורכב, מניחה שהדברים יתבהרו והם יפיקו רק את המיטב, גם להם זה ייתן המון להמשך החיים".

אין חשש שההשקעה בילד שמגיע מרקע מורכב תבוא על חשבון הילדים שלכם?
"לכן חיכינו עם זה קצת ולא התחלנו את התהליך בגיל יותר צעיר. הילדים שלי יחסית גדולים, והם יודעים עד כמה משקיעים בהם, כשיגיע עוד ילד או ילדה, הוא יצטרף והם לא יפסידו מזה".

כפר עזה אחרי מתקפת חמאס (צילום: אדי ישראל, פלאש 90)
כפר עזה אחרי מתקפת חמאס. תחושת החירום הובילה לקבלת החלטות|צילום: אדי ישראל, פלאש 90

"משפחה יכולה להיווצר גם ללא קשר דם"

אביו של קובי (46) נהרג בפיצוץ בתעשיית האווירית ב-1977 כמה ימים לאחר שנולד. האב המאמץ שלו הפך לאביו לכל דבר וכך גם עם אחיו למחצה. "אני יודע על בשרי שמשפחה וקשר משפחתי יכולים להיווצר ללא קשר דם", הוא אומר. קובי ובת זוגו, תום (32) מתגוררים ביישוב במרכז הארץ והחליטו להתחיל בתהליך להפוך למשפחת אומנה. "עברתי מחלה קשה לפני שנתיים. הייתי אמור להקפיא זרע ולא הקפאתי. בהרגשה הפנימית שלי אני מרגיש שאני לא יכול להביא ילדים, אנחנו גם לא מעוניינים לעבור הפריות ולהילחם בזה. אנחנו מאוד רגישים לילדים שאין להם בית ושצריכים מקום חם לתקופה מסוימת או ליותר מזה, ורוצים להיות חלק מדבר כזה". בשנתיים האחרונות גלגלו השניים את הרעיון, שהואץ בעקבות המלחמה.

איך תתמודדו עם העובדה שלילד יש משפחה נוספת?
"אני לא אשקר שזה מעט מאתגר כשאין לך את המאה אחוז שלך בהחלטות, אבל אנחנו מוכנים לאתגר הזה. אני לא מחפש להיות אבא של מישהו אלא מודל של ילד ולעזור לו, לעשות לו את הימים יפים יותר. עבודה מול משפחה יכולה להיות מאתגרת, תלוי גם איזו משפחה תהיה, מקווים לטוב, ולא משנה לנו מאיזה רקע הוא מגיע, אנחנו מצפים לתהליך ולתוצאה וכבר מרגישים בהריון".

איך הסביבה שלכם מגיבה?
"המשפחות מאוד תומכות בזה. המשפחה שלי הייתה יותר רוצה ילד ביולוגי והמשפחה של אשתי מקבלת את זה, לא משנה להם כל כך".

תום שלמה עם הוויתור על הריון ולידה?
"בשלב הזה אנחנו ממש באותה דעה, אולי באיזשהו שלב זה ישתנה. אולי עצם העובדה שנגדל ילד תעשה לנו חשק לילד משלנו, אבל כרגע אנחנו שלמים עם העניין שיהיה לנו ילד אומנה".

ילדי אומנה (צילום: GETTYIMAGES)
אין מידע על צורך בילדים שצריכים אומנה מהדרום, אבל זו רק ההתחלה|צילום: GETTYIMAGES

בעקבות המלחמה צפוי גל נוסף של ילדים שיופנו למשפחות אומנה

לדברי תמימה סהר, מנהלת מערך טרום האומנה ב"אור שלום", בין 60-70 ילדים – חלקם זוגות או שלישיות של אחים בגילאי 0-11 – ממתינים בימים אלה למשפחות אומנה. החוק מגדיר שילד עד גיל שמונה צריך לגדול במשפחה ולא במסגרת מוסדית. רק כשאין אפשרות של משפחה גרעינית מורחבת, נפתחת האפשרות למשפחת אומנה.

"מה שקורה עכשיו ומה שהולך לקרות זה מה שקרה בזמן ואחרי הקורונה", מסבירה סהר, "בתקופת הסגרים לא היו הרבה פניות של משרד הרווחה לסידור חוץ ביתי לילדים, כי הילדים הללו לא הלכו לגנים ובתי ספר, מחלקות הרווחה היו סגורות ואף אחד לא ראה אותם. מיד לאחר הקורונה היה גל של ילדים שהיו זקוקים לאומנה, מפני שההורים הביולוגיים לא היו מסוגלים לשמור ולהגן עליהם, ולהבטיח את ההתפתחות התקינה שלהם בצורה טובה דייה. להורים שבקושי הצליחו להחזיק את הראש מעל המים, מצבים כמו מלחמה או קורונה מביאים לקריסה, ויש צורך למצוא פיתרון ביתי לאותם ילדים".

לדברי סהר, בכל רגע נתון יש ילדים שצריכים לצאת מהבית. השאלה היא עד כמה אפשר לאתר אותם בימים שבהם החזרה למוסדות החינוך היא הדרגתית והנוכחות יחסית דלה. "אנשים עסוקים בהישרדות וכולם מטפלים במי שצריך את העזרה. בדרום לאט לאט המחלקות לשירותים חברתיים חוזרות לתפקד, והמסגרות חוזרות, כך שלילדים האלו תהיה יותר נראות".

ההתגייסות של כלל האזרחים בהתנדבויות שונות, בהסברה ובתרומות, באה לידי ביטוי גם ברצון לפתוח את הבית עבור ילדי אומנה. מאז ה-7 באוקטובר פנו 170 משפחות ל"אור שלום" כדי לשמש כמשפחות אומנה. "זה מאוד מרגש שאנשים רוצים לעזור בצורה הכי משמעותית שאפשר לעזור כרגע - להעניק סיכוי לחיים אחרים לילד שגדל במקום מאוד קשה. זו עשייה שמשנה את פני החברה לעתיד, וככל שדואגים לילדים שזקוקים לשיקום, שוברים מעגל של דור אחרי דור שמשחזר את אותן מצוקות, יש פה הזדמנות לשינוי חברתי גדול".

איך נעשית ההתאמה בין הילד למשפחת האומנה?
"זו מלאכת קודש שיש בה הרבה רגישות, אחריות וזהירות שהילד יגיע למשפחה שמתאימה לו. לכל ילד יש פרופיל שצריך להתאים לטווח ארוך וצריך לדייק. על כל ילד ממתינות חמש משפחות. יש מאפיינים כמו דת, מיקום ומוצא שקרוב ככל האפשר למוצאו של הילד, גם גילאי הילדים הביולוגיים חשובים. למשל, עדיף שיהיה הילד הכי צעיר בבית".

אילו משפחות יכולות להיות משפחת אומנה?
"הקריטריונים של משרד הרווחה מגדירים הורה אחד או זוג הורים בני 25-55 עם מצב בריאותי תקין, ללא רישום פלילי, בעלי השכלה של 10 שנים לפחות ובעלי יציבות כלכלית, שביתם ערוך ומוכן לקלוט ילד נוסף. אנחנו לא מחפשים מלאכים אלא את השכנים שלנו, אנשים שנמצאים בתוך עמנו. אנחנו נותנים הרבה תמיכה למשפחות, תופרים תוכנית טיפול ומלווים אותן משלב ההתעניינות הראשונית, כולל טיפולים רגשיים, פארא רפואיים וליווי מקצועי, משפחות לא אמורות להתמודד עם זה לבד. משפחת אומנה זו רכבת הרים, יש עליות מדהימות וזה נותן ערך מוסף לילדים, וערך של לכידות שנותן כח בירידות. משפחות מדווחות שהאומנה הכניסה המון ערכים ואור לבית, ויצרה גאוות יחידה של המשפחה".

ילדים רבים מהדרום התייתמו בעקבות המלחמה, האם חלקם יופנו למשפחות אומנה?
"כרגע לא ידוע לי על ילדים שזקוקים למשפחה אומנה בעקבות המלחמה. הם מטופלים בתוך המשפחות שלהם. חוק האומנה מ-2016 מגדיר שילד שלא גדל עם ההורים הטבעיים, נחשב כילד אומנה כדי שהמשפחה תוכל לקבל ליווי וסיוע כלכלי ונפשי, וכדי שיהיה פיקוח. 'אור שלום' מלווה 600 משפחות אומנה ל-800 ילדים, כשלמעלה ממחצית מהן הן אומנת קרובים. משרד הרווחה מעביר להן תשלום על החזר הוצאות עבור הילדים. במקרה של הילדים מהדרום, משרד הרווחה וביטוח לאומי יכירו בהם כנפגעי פעולות איבה".  

סהר מציינת כי משפחה שפונה להיות משפחת אומנה עוברת תהליך של כשלושה חודשים, ובסיומו אמורה להיעשות התאמה וקליטה של הילדים. "על אף שהיו פניות לא מעטות מתחילת הלחימה, אנחנו זקוקים למשפחות נוספות שיצטרפו אלינו, כי ברור לנו שתמיד יהיו עוד ילדים שיזדקקו למענה של משפחה אומנה וצריכים לייצר את הבתים הללו עבורם".

תמימה סהר (צילום: צילום ביתי)
תמימה סהר|צילום: צילום ביתי

אנחנו לא "סידור" אלא הבית היציב והכמעט יחידי של ילדי האומנה

"אף אחד לא משמיע את קולם של משפחות האומנה, אנחנו סקטור מאוים", אומרת ד"ר מיכל דביר, יו"ר עמותת עוגן למשפחות אומנה, ואם אומנה בעצמה לשני ילדים מעל גיל 18. "ברגע שהקמנו את קבוצת הווטסאפ שלנו גילינו שיש בעיות חוצות מגדרים ומגזרים, בין אם זה כפל נאמנויות שיש לילדים למשפחות האומנה ולמשפחות הביולוגיות שלהם, או עבודת שורשים".

עמותת עוגן הוקמה לפני חמש שנים והיא היחידה בישראל שמייצגת את משפחות האומנה על בסיס התנדבות של הורים לילדי אומנה בעבר ובהווה. ההגדרה של אומנה כסידור זמני חוץ ביתי, מקוממת את ד"ר דביר. "אנחנו לא 'סידור', הרבה פעמים אנחנו הבית היציב והכמעט יחיד שהילד מכיר. ההגדרה הזו מאפשרת בכל שנה מחדש לקבל החלטה אם להאריך את תקופת האומנה, להפנות את הילד למסגרת אחרת בקהילה או להחזירו לביתו. הרבה משפחות נמנעות מלהפוך להיות משפחת אומנה בגלל הנושא של הזמניות".

לדברי ד"ר דביר, בישראל זכות ההורים הביולוגיים גוברת על זכות הילד ליציבות, וקולם של הילדים לא נשמע. "מי שאמור לייצג את קולם של הילדים הם אנחנו, משפחות האומנה, אלה שמגדלים את הילדים ומכירים אותם, אבל אנחנו לא צד בעניין בוועדות ובלשכות הרווחה. רק בחודשים האחרונים החלו להזמין אותנו לתהליך, אבל אין לנו השפעה על גורל הילדים. זה מאוד קשה. בדו"ח מבקר המדינה נכתב שפחות מ-8% מילדי האומנה חוזרים לביתם, יש מקרים שאחרי תשע שנים מחליטים להחזיר את הילד להורים הביולוגיים, כי מישהו החליט שההורים שוקמו. הילד בונה את חייו, ופתאום מישהו מחליט לתלוש אותו, העקירה הזו בלתי אפשרית ופוגעת בזכותו של הילד ליציבות".

מהם האתגרים הנוספים שאיתם נאלצות להתמודד משפחות אומנה?
"משפחות אומנה מקבלות ממשרד הרווחה דמי אחזקה מינימליים, ולפעמים תוספות. קידמנו מאבק של העמותה בנוגע לילדי אומנה עם מוגבלויות שאינם זכאים לקצבה מביטוח לאומי, בגלל כפל קצבאות. כלומר אם אנחנו מקבלים 2000 ש"ח כמשפחת אומנה, אין זכאות להטבות של ילדים עם צרכים מיוחדים".

לדברי ד"ר דביר, השיתוף בין משפחות אומנה העלה כי ישנם ילדים שמקבלים קצבאות והטבות ואחרים שקופחו ולא קיבלו. בנוסף, לא פעם משפחות אומנה נדרשות להסיע את הילדים להורים הביולוגיים, ולפעמים מדובר בנסיעה של  שעה וחצי לכל כיוון פעם או פעמיים בשבוע, ללא כל סיוע.

ד
ד"ר מיכל דביר

המצב הנוכחי שומט את הקרקע לילדי האומנה

אף שגידלה שני ילדי אומנה, משפחתה של ד"ר דביר אינה מוגדרת כמשפחת אומנה מכיוון שילדיה עברו את גיל 18. בכל שנה התכנסה ועדה כדי להחליט האם להשאירם בחזקתה. "פחות מאחוז אחד מהילדים שנמצאים במשפחות אומנה מופנים לאימוץ, למרות שרוב משפחות האומנה היו רוצות לאמץ את הילדים, ויש מודלים כמו אימוץ פתוח שבו נשמר הקשר עם ההורים הביולוגיים".

מבין המשפחות שפונו בדרום בעקבות הלחימה, ישנן 60 משפחות אומנה וההשלכות של הסיטואציה על ילדי האומנה מורכבות. "עשינו לפני שבוע זום למשפחות אומנה בנושא טיפול בחרדות. ילד שנעקר פעם אחת מביתו ויצא לאומנה, נאלץ לעקור שוב מהבית שאותו למד להכיר. ילדי אומנה שאחד ההורים שלהם יצא למילואים כבר היו בסרט שנעלם להם הורה. סוגיות אלו שומטות עוד יותר את הקרקע עבורם".