עומרי יוז'י נרדיה נולד ב-5.10.2008, הבן הבכור של שחר ושלי.
עומרי נולד ארוך, יותר מגדול - פשוט ארוך. אני זוכרת שהוא יצא ויצא ויצא. מגיל 5 ימים עומרי חצה את אחוזון המשקל והגובה - בגיל שלושה חודשים, למשל, הילד שקל כמו ילד בן 7 חודשים. היום עומרי בן 16.5, הוא מתנשא לגובה 1.95, ירד ממש יפה במשקל לאחרונה (סביב 20 קילו), מידה 48 בנעליים - בקיצור, הילד ע-נק.
הוא תמיד היה ילד שמנמן. זה לא הפתיע ולא הדאיג. הוא תמיד היה מוקף בחברים, הביטחון העצמי שלו היה גבוה והרגשנו שזה לא באמת מפריע לו, ואם יפריע - הוא יעשה משהו בנדון.
מגיל 3 חודשים שמנו את עומרי במסגרת, ולכן הוא תמיד היה חזק מבחינה חברתית, ביטחון עצמי ויציבות. הוא יודע "להסתדר". אבל מבחינה מוטורית הייתה בעיה מהרגע הראשון. בגלל שעומרי היה מאוד גדול פיזית, הרבה מעבר לגיל האמיתי שלו, זה יצר בעיות מוטוריקה גסה ועדינה, איזשהו חוסר הבנה של הגודל שלו והכוח שלו, אגרסיביות יתר ובעיה של ויסות חושי.
תחשבו על מריבה שגרתית של שני ילדים בגיל 3. רק שעומרי בן 3, מתנהג כמו בן 3 אבל עם כוח של ילד בן 9. עכשיו תדמיינו את המכה שהילד השני קיבל ממנו. איך מסבירים לילד כל כך קטן שהכוח שלו והכוח של החבר שלו זה לא אותו כוח?
מכיתה א' לא היה קל עם עומרי בבית הספר, בעצם מהגן לא היה קל. עומרי אובחן עם בעיות קשב וריכוז מגיל 6, ידענו שיש בעיה ושנות בית הספר לא עברו בצורה חלקה.
הכניסה לתיכון הייתה קשה. מסגרת מגבילה, ענקית, אין באמת התייחסות למי שצריך משהו אחר, למי שהוא לא חלק מהנורמה. שיבצו את עומרי בכיתה של ילדים שהוא לא התחבר אליהם, ובדיוק כמוני גם הוא יצור חברתי וזקוק לאנשים שהוא אוהב כדי להתפתח.
הוא לא התחבר למורה שלו מהרגע הראשון, ובמקרה שלו זו בעיה קשה כי עומרי לא מקבל סמכות ממי שהוא לא מעריך ומכבד, בדיוק כמו אמא שלו. המסגרת רק חיפשה להעניש אותו ולחנך אותו, והוא רק התנגד.
בשנתיים הראשונות של התיכון הבית הרגיש כמו זירת קרב. מצד אחד עומרי כבר גדול יותר, בוגר יותר ומבין יותר. אי אפשר להחליט בשבילו שהוא לוקח ריטלין, אי אפשר להכריח אותו ללמוד, להכריח ללכת לבית הספר, אי אפשר לריב כל היום, אי אפשר להעניש. ומצד שני לא היה יום שלא קיבלתי שיחה מבית הספר, הערות התנהגות שונות. זה היה ממש קשה.
בנוסף, לפני שנתיים בערך, בבדיקות דם שגרתיות גילינו גם "טרום סכרת" וכבד שומני בדרגה בינונית. כאן שחר ואני כבר נלחצנו. כאן זה לא עניין של אסתטיקה או של ביטחון עצמי, זה עניין של בריאות. אלא שעומרי נכנס לתמונה והחליט שהוא מתחיל "תפריט קיטו" עליו קרא ברשת. יחד עם התפריט הקפדני ביקש להירשם למכון, והתחיל ללכת כל יום לפחות שעתיים בלי לפספס. הוא ירד יותר מ-20 קילו לבד, בלי מסגרת, השתיק את כל מי שאמר לו שאולי התפריט הזה מסוכן, ואולי זה לא מתאים וששלוש שעות במכון זה יותר מדי. הוא המשיך בדרך שלו, בסנטר שלו, ויחד עם הירידה המרשימה במשקל שיפר פלאים את מדדי הסוכר ואת הכבד השומני.
יחד עם הסוכרת והכבד השומני החלטנו שאי אפשר להילחם בהכול, שאנחנו בוחרים את המלחמות שלנו והבריאות של עומרי הכי חשובה. לכן שחררנו מהלימודים והתרכזנו בטיפול הבריאותי, קודם בניסיון לשכנע אותו לקחת כדורים ולהזריק זריקות הרזיה ולאחר מכן, כשהבנו שגם פה אי אפשר להכריח, שחררנו והוא, כאמור, מצא את הדרך שלו בעצמו.
בית הספר היה סיפור אחר. עומרי בקושי הגיע לבית הספר וכשהגיע היה שם רק בגופו. הוא אמר לי: "אמא, ביקשת שאני לא אפריע ולא תקבלי הערות באפליקציה, אז זה מה שאני עושה, אבל אני לא באמת שם, אני רק יושב שם".
באיזשהו שלב שחר ואני שוחחנו עם עומרי וביקשנו ממנו לחשוב מה הוא רוצה לעשות. הרגשנו שהוא מבזבז את הזמן שלו. אחרי תקופה עומרי ביקש לדבר איתנו, והתיישבנו שלושתנו בשולחן המטבח. "אבא ואמא, החלטתי שאני רוצה לעזוב את בית הספר, המסגרת הזאת לא מתאימה לי, אני לא לומד כלום, אני סתם מבזבז את הזמן שלי, אני רוצה לעזוב ולהתחיל לבנות את החיים שלי", הוא אמר.
לא נפלנו, הבנו שהמסגרת הזו לא מתאימה לו. גם הבנתי שעומרי דומה לאמא שלו ואם אמא שלו הצליחה - גם הוא יצליח.
שאלנו אותו: "מה אתה רוצה לעשות?" ועומרי ענה שייקח לעצמו כמה חודשים לנשום, להירגע, ובזמן הזה יעבוד בעבודה פשוטה וירוויח כסף. ואחרי חצי שנה יקבל החלטה מה הוא רוצה ללמוד ואיך להתפתח.
שאלתי אותו אם הוא מבין שהוא בוחר בדרך שונה מאחרים? בדרך יותר ארוכה, קשה ומסובכת? עומרי ענה שכן, שהוא מבין. וסמכתי עליו, ידעתי שהוא מבין.
"הילדים של גבעתיים לא נושרים מבית הספר"
החלטנו שאנחנו מגבים את עומרי ומוציאים אותו מבית הספר, אבל גילינו שזה לא כל כך פשוט, ושחוק חינוך חובה הוא ל-12 שנים ולא ל-9 כמו שחשבנו. בנוסף, עיריית גבעתיים לא ששה לשחרר תלמיד ממערכת החינוך, בטח לא תלמיד שנופל למשבצת של בעייתי או מופרע, כנראה כדי לשמור על התדמית הגבוהה. נתנו לנו להבין בין השורות ש"הילדים של גבעתיים לא נושרים מבית הספר".
לבסוף נקבעה לנו פגישה בבית הספר, שם חיכו המחנכת, הרכז, שתי יועצות ועוד מישהי ממשרד החינוך של גבעתיים. ישבנו שם והמנהלת פצחה במונולוג של "עומרי, מה תעשה בלי 12 שנות לימוד? אף אחד לא מצליח בלי 12 שנות לימוד". הרכז של עומרי אמר: "עומרי, שמעתי שאתה הולך להיות מחסנאי בסופר פארם, זה מה שאתה רוצה להיות? מחסנאי בסופר פארם?" עוד יועצת אמרה: "אם אתה לא תסיים 12 שנות לימוד הצבא לא ירצה לגייס אותך, ואם יגייס - לא למקומות שווים וטובים".
עומרי ישב שם וענה בקור רוח ובסנטר מעורר התפעלות. הוא ענה למנהלת: "אני לא חושב שהמסגרת הזאת מתאימה לי, אני לא מרגיש שאני לומד, אני לא מרגיש שאני רוצה ללמוד, אני לא מרגיש שאני מתפתח פה". לרכז הוא ענה: "כן, אני אלך להיות מחסנאי בסופר פארם, בינתיים אני אחשוב מה אני רוצה לעשות ומה אני רוצה ללמוד". ליועצת הוא ענה: "אם הצבא לא ירצה לגייס אותי בגלל שאין לי 12 שנות לימוד אז זו בעיה שלו, אני ארצה לעשות תפקיד משמעותי שמעניין אותי בצבא, אם הצבא יחליט שהוא לא רוצה אז לא צריך, אני אסתדר גם בלי".
הילד ישב שם מול סוללה של אנשי מקצוע וענה יפה, רהוט, לא מתלהם, לא מתרגש, לגמרי בסנטר שלו ואני הייתי כל כך גאה.
בסוף הפגישה היועצת פנתה אליי ושאלה אותי בטון טיפה מתנשא ומבקר מה אני חושבת על ההחלטה שלו. "את תומכת? אתם חושבים שנכון שיעזוב את בית הספר?" עניתי בשקט שלא אופייני לי: "כן, אנחנו תומכים בכל החלטה שקולה של עומרי".
שתקתי ונתתי לעומרי להתמודד, הרגשתי שהוא לגמרי יכול לזה. נתתי להם לסיים וביקשתי לדבר. אמרתי להם ששתקתי והקשבתי אבל אני רוצה להתייחס.
"אולי לא הצגתי את עצמי, אני שירלי, אמא של עומרי בו אני מאוד מאוד גאה. אני עובדת בסופר פארם מגיל 20, יש לי קריירה מפוארת בחברה וב-16 השנים האחרונות אני זכיינית של סופר פארם. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה ואני כרגע לומדת לתואר שני בניהול משאבי אנוש בבר-אילן. גם לי אין 12 שנות לימוד, גם אני לא שירתי בצבא ואני חושבת שהצלחתי יפה מאוד בחיים שלי ואני עדיין ממשיכה להצליח".
"עומרי קיבל החלטה שקולה לאחר מחשבה, זו לא החלטה שהוא קם איתה בבוקר, אנחנו חושבים על זה בבית כבר תקופה. כל עוד הוא לא מתכנן לשבת ולהתבטל בבית אלא לבנות לעצמו מסלול חדש - אנחנו תומכים ובעד, שנינו".
"כן, עומרי כנראה ילך להיות 'מחסנאי בסופר פארם'. גם המשנה למנכ"ל סופר פארם התחיל כמחסנאי בסופר פארם. גם אמא של עומרי התחילה כדיילת קוסמטיקה בסופר פארם והצליחה לבנות לעצמה קריירה לא רעה בכלל ולהרוויח הרבה מעבר לממוצע בשוק. אני לא רואה בעבודה הזאת פחיתות כבוד, האמת? בשום עבודה".
"כן, עומרי בוחר בדרך הקשה יותר, הארוכה יותר, אבל כל עוד הוא מבין את זה וזה מה שהוא רוצה - אנחנו תומכים בו. כולנו פה יודעים שהמערכת הזו לא מתאימה לכל ילד, אנחנו בוחרים לתת לילד שלנו לבחור ולא מפחדים מיציאה מהנורמה".
וכך הסתיימה הפגישה.
אני גאה בך. אתה תצליח
בסוף לא ממש ויתרו לנו על הלימודים והחלטנו להתפשר באמצע. עומרי לומד במסגרת שנקראת "פרויקט הילה", שזו מסגרת מיוחדת של לימודים פעמיים בשבוע 4 שעות. זה מיותר, אבל גם לזה הוא לא ממש מגיע.
עומרי עובד (לא בסופר פארם אבל במקום דומה), הוא חרוץ ומשקיע ומרוויח שכר לא רע בכלל. אני רואה איך אכפת לו ממקום העבודה שלו היום כי הוא מעריך ואוהב את הבוס שלו. ככה אנחנו, אנחנו זקוקים להבין למה כדי לעשות, אנחנו לא רובוטים, אנחנו נותנים למי שנותן לנו את כל העולם ולא נותנים "כי צריך" או "כי מקובל".
ללא קשר לסיפור האישי שלי, הפחדה אינה הדרך. היה בחדר ההוא משהו מאוד לא מכבד בעיניי, לא את הילד ולא אותנו, ההורים, בעיקר כי כולם בחדר יודעים כמה מערכת החינוך רקובה, כמה איכות המורים ירודה, כמה בית הספר לא יודע להכיל ילדים שהם לא בנורמה וכמה הלימודים האמיתיים לא מגיעים מבית הספר.
עומרי חושב מה ללכת ללמוד, האם להמשיך בכיוון של תוכנה (לומד תכנות מגיל 11) או לעשות משהו אחר.
אני גאה בך ילד שלי, אתה תצליח ילד שלי, אני יודעת.
שירלי היא אישה, אמא, מנהלת, סטודנטית ובעלת בלוג שמשתדלת לעשות הכל בדרך שלה