קרה לכם פעם שהתגעגעתם למשהו שאתם אפילו לא זוכרים? איזו הבלחה קלה לרגע, בלי שתבינו על מה מדובר? אני לא יודעת להסביר מתי בדיוק הבנתי שמשהו מאוד חשוב חסר לי בחיים, אבל מרגע שידעתי שהוא חסר, לא הצלחתי להירגע. זה התחיל בתחושה נעימה שהייתה לי בכל פעם שלרגע חשבתי עליו. זיכרונות ילדות קטועים, רגשות חזקים שעלו בי, כשפתאום ידעתי, מדובר בספר שליווה אותי כל ילדותי.

לא זכרתי את שמו, לא את שם הסופר או המאייר, אפילו לא על מה הוא מספר. זכרתי רק שהוא גדול וצהוב, שיש ציור קטנטן על גב הכריכה, ציור של כתר, כמו סמל. זכרתי שהיו בו סיפורים שיכולתי להשלים בעצמי. היה שם תיאור של חיה דמיונית, ואני כתבתי במקום המתאים מה הצבע שלה, מהיכן צצות הקרניים, כמה רגליים יש לה ואפילו איזה קול היא משמיעה. זכרתי שכתבתי רק בעיפרון, כי אהבתי למחוק ולהמציא בכל פעם מחדש תשובות אחרות.

הייתי ילדה קצת בודדה, בלי הרבה חברים, אך לא הרגשתי בדידות כי תמיד הספר הזה היה איתי.
יכולתי לקרוא ולכתוב בו שעות. ויום אחד, בלי ששמתי לב, קצת התבגרתי ויותר לא ראיתי את הספר הזה בספרייה הביתית. לאן הוא נעלם? אני לא בטוחה, כנראה נתרם יחד עם ספרי ילדות נוספים שאהבתי. לקח לי זמן להבין שהספרים שאהבתי לא בבית.

היום אני בת 46, והצלחתי להשיג חלק מהספרים האלו מחנויות יד שנייה אבל לא את כולם. אני לא חושבת שמישהו הבין עד כמה הספרים האלה חשובים לי לפני שהחליט לתרום אותם. ואת הספר ההוא, הספציפי, לא היה לי סיכוי למצוא. לא ידעתי לספר עליו שום דבר מעבר למה שכתבתי כאן.

לפני כמה שנים הוזמנתי לבית אבי-חי לסדנת "בית חולים לספרים" – סדנה לריפוי ספרים אהובים ושיקומם, ובו ילדים מביאים מהבית ספרים קרועים ומרוטים, וה"רופא" (המדריך) מסביר איך לתקן אותם. עמדתי בצד וראיתי ארגז עם ספרים בלויים. מתוך הערימה, אחד מהם בלט מכולם. הפסקתי לנשום. ניגשתי בזהירות וראיתי אותו - את הספר האהוב שלי!

פתחתי אותו לאט, בזהירות, הדפים היו קרועים. זה לא היה הכתב שלי בפנים. מישהו אחר מילא את השורות הריקות בכתב ילדותי ורעיונות זרים בטושים ועטים. היה לי קשה לראות את זה. הצטרפתי לסדנה ותיקנתי את הכריכה ואת העמודים הקרועים, אבל לא הצלחתי לקרוא בו. הכתב הזר, הקשקושים. לא היה לי נעים להביט בו. גם פחדתי שאתאכזב. לא רציתי לפגוע בזיכרון הילדות. שאלתי את האחראית אם אפשר לקנות את הספר. היא אמרה שהוא ננטש, ושאני יכולה לקחת אותו. מאז הוא אצלי בספרייה. אני לא נוגעת בו. רק מתבוננת בו אולי יום יבוא ואמצא עותק נקי, בלי כיתוב בפנים. אולי יום יבוא ואקבל אומץ, ואנסה להבין למה כל כך אהבתי אותו.

ואם אתם סקרנים: שם הספר הוא "שחק סיפור", כתב מיכאל גרעין, איירה: נורית יובל. ה"כתר" שזכרתי היה סמל ההוצאה לאור, הוצאת כתר. ואם יש לכם ילדים שהתבגרו, ואם יש להם ספרים אהובים, רגע לפני שאתם ממהרים לתרום או לזרוק, עצרו רגע. התייעצו איתם. אולי הם נקשרו לאחד הספרים ורוצים לשמור אותו לעצמם כמזכרת מתקופה יפה?

לכבוד שבוע הספר ופסטיבל שבוע הספר למשפחות בבית אבי-חי, בחרתי ארבעה ספרים שקראתי השנה ואהבתי במיוחד. ארבעה ספרים שמחפשים בית אוהב וילד או ילדה שירצו לקרוא בהם שוב ושוב. ארבעה ספרים שראויים לציון מיוחד ואני בכל אופן לא מתכוונת להוציא אותם מהספרייה שלי.

החוקים / ליאורה גרוסמן, הוצאת כנרת

יש ספרים שמצטרפים אל הלב בשקט ויש ספרים שנכנסים כמו ברק. "החוקים" הוא ספר כזה. סיפור התבגרות חכם, מרגש ומדויק, שמצליח ללכוד את מה שקורה באמת בין ילדים בבית הספר, גם את מה שאף אחד לא רואה. העלילה מתרחשת בשנות התשעים, ועוקבת אחר שבעה ילדים וכלב אחד בשם "דווקא". חלקם עולים חדשים, חלקם פשוט שונים, וכולם מנסים לשרוד את היומיום בבית ספר שבו הכללים האמיתיים לא נכתבים בלוח המודעות, אלא במחברת סודית. וכך נולדים "החוקים": אסור לבכות, אסור לספר כלום להורים, חייבים להעמיד פנים. החוקים נועדו להגן אבל מה קורה כשאפילו הם כבר לא מספיקים? מה קורה כשהחוקים עומדים למבחן?

ליאורה גרוסמן מספרת את הסיפור בפרקים שכל אחד מהם מנקודת מבטו של ילד אחר. התוצאה היא פסיפס כואב, אנושי ובאופן מפתיע גם מצחיק. היא לא עושה הנחות, אבל גם לא שוכחת להשאיר מקום לחסד, לאהבה, ולשינוי. האיורים המרהיבים בשחור לבן, יחד עם קטעי קומיקס מפתיעים, מוסיפים לעלילה רובד נוסף וגורמים לספר להרגיש כמו באגדה. יש בו משהו מהקלאסיקות של פעם, אלה שלא נכתבו לילדים "קטנים", אלא לבני אדם צעירים. זה אחד הספרים הטובים שיצאו השנה, כי הוא לא חושש להסתכל למציאות בעיניים אך עושה את זה עם המון חוכמה, רגש, אומץ והומור בדרך שנשארת עם הקוראים הרבה אחרי שהספר נגמר.

סיפורי סופרנובה / יוסי ניר, ציירה: אורית מגיע, הוצאת למה

כששומעים את כל הסיפורים שסבתא של עמר ורום (גיבורות הספר) מספרת להם על מגדלורים בשמיים, ערפיליות ענקיות, כוכבים שזוהרים ביליוני שנה ואז מתפוצצים, אי אפשר שלא להסתקרן ולהתפלא מהעולם העצום שנמצא קרוב-רחוק מכאן. והפלא הזה עובר לא רק דרך הסיפורים אלא גם דרך התצלומים המרהיבים של טלסקופים מהחלל, שהמאיירת אורית מגיע שילבה בצורה מקורית כל כך עם איורים מצחיקים של כל המשפחה.

הספר הזה לא רק מעורר פליאה על התופעות המעניינות שיש אי שם מעבר לאטמוספרה, אלא גם על הסקרנות העצומה של בני אדם בכל התקופות, שדוחפת אותם לפרוץ את גבולות הידע ולחקור את העולם, ובהן גם לא מעט נשים שהספר נותן להן מקום של כבוד. כי מי היה מאמין למשל שבני אדם יבנו מלכודות ענקיות, בגובה של 14 קומות, כדי לתפוס חלקיקים זעירים של כוכב שהתפוצץ הרחק-הרחק מכאן.

מדובר בספר ראשון בסדרה ששמה לא מהעולם הזה. ואני כבר מחכה לקרוא את הספרים הבאים על שביטים ועל חורים שחורים. אז אם בא לכם להשתחרר קצת מכוח הכבידה של כל האירועים החדשותיים בכדור הארץ ולעוף רגע למחוזות אחרים, כדאי לכם לקרוא עם הילדים את סיפורי סופרנובה. ספר מלא השראה, ידע ויופי.

זה אחד הספרים הטובים שיצאו השנה, כי הוא מצליח לשלב מדע מדויק עם דמיון פרוע, ולא לוותר על אף אחד מהם. מעטים הספרים שמצליחים לגרום לקוראים להרים את העיניים לשמיים וזה בדיוק מה שסיפורי סופרנובה עושה.

ההיסטוריה של הילדות והילדים / תמר וייס גבאי. איורים: שירז פומן, הוצאת זב"מ

איזה רעיון מבריק היה לסופרת תמר וייס גבאי - לספר את ההיסטוריה דרך סיפורים על ילדות וילדים. היא לא בחרה לספר על מנהיגים או מצביאים או ממציאים דגולים אלא על עשרים ילדות וילדים ודרכם על חיי היום יום וחיי המשפחה בתקופות ובתרבויות שונות.

לילדה הראשונה שחיה בטבע לפני מיליון וחצי שנים עוד לא היה אפילו שם, אבל היא גילתה את האש וגם את הדבש. ואף שבינה לבין הילדה האחרונה בספר שחיה בניו יורק, מפרידות שנות דור יש להן מחשבות ואפילו תחביבים דומים. וזה בדיוק מה עושה את הספר הזה למיוחד כל כך - הוא עוזר לילדים להבין כמה החיים שלנו שונים ומשתנים, אבל גם כמה יש בנו משהו עמוק ואנושי שמחבר בין כולנו.

אני נקשרתי לכל ילד וילדה בספר, אבל במיוחד ל"אור-ממה" שלמד בבית הספר הראשון בעולם ודווקא התקשה לקרוא, לצדוק שהלך כל הדרך מבבל לארץ ישראל והתגעגע לחבר שהשאיר מאחור ולדייוויד שחלם על אופניים בזמן שעבד במכרות הפחם באנגליה מבוקר עד ערב.

תמר וייס גבאי כתבה את הספר במשך עשר שנים בליווי של צוות גדול של היסטוריונים, ושירז פומן הוסיפה לו יותר ממאה איורים צבעוניים, מלאים בפרטים היסטוריים. בסוף הספר יש מקום לילדים לכתוב את הסיפור המיוחד שלהם ושל המשפחה שלהם וגם לחשוב מה יעשו ואיך יחיו ילדים בעתיד.

זה אחד הספרים הטובים שיצאו השנה כי הוא מזכיר לנו שההיסטוריה שייכת לכולנו ולא רק לגדולים, אלא גם לקטנים שחיו, שיחקו, חלמו ועשו היסטוריה בעצמם. הוא מצליח לחבר בין עולמות רחוקים ולגרום לילדים (וגם למבוגרים) להרגיש חלק ממשהו גדול.

שגרירות השדים: הולכים לעזאזל / יהודית קגן, הוצאת התחנה

כולם יודעים שפנטזיה זה כיף. אבל פנטזיה ישראלית שמבוססת על מיתולוגיה יהודית, כמו ב"שגרירות השדים: הולכים לעזאזל" זה כבר הכי כיף שיש. בספר, שמיועד לנוער צעיר אך מתאים גם למבוגרים, יש שלושה גיבורים ואינסוף המצאות מצחיקות ומלאות דמיון. אין שום חדש בזה ששלושה ילדים צריכים להציל את העולם, זה הרי קורה כל הזמן, אך כשהם עושים את זה בירושלים, זה כבר סיפור אחר. הכל מתחיל כשנילי ומאיה נשלחות מהצפון בגלל מלחמה, ומגיעות אל הדודה והדוד בירושלים. שם הן פוגשות את עמנואל, ובמקרה מוצאות קופסה, שבתוכה אבקה, כל מי שנושף אותה זוכה לראות שדים ורוחות. ומשם הכול מתגלגל: סודות, סכנות, שדים, ורמזים שמובילים להרפתקה מסעירה ומפתיעה.

יהודית קגן משלבת תרבות יהודית, היסטוריה ומיתולוגיה בלי גרם של דידקטיות. הספר שזור המצאות מבריקות, ממרכבת הקללה ועד אבחנות שנונות על שכונות ירושלמיות שנשמעות כאילו הומצאו במיוחד לסיפור, כמו תל-פיות ועמק רפאים. "שגרירות השדים" הוא ספר מצחיק, מקורי ומותח שגם ילדים וגם מבוגרים לא יוכלו להניח מהיד.

זה אחד הספרים הטובים שיצאו השנה, כי הוא מצליח להמציא מחדש את הפנטזיה דרך עיניים מקומיות ולהזכיר לכולנו כמה דמיון יש מתחת לאף (אם רק מסתכלים).