אחד הנושאים שאנו נדרשים להתמודד איתו בתור הורים, אנשי חינוך ומבוגרים הוא לימוד הילדים שלנו על ההתייחסות הראויה לאנשים עם מוגבלויות. כשאנחנו עומדים בתור בסופר ובקולנוע, כשאנחנו יושבים במסעדה או בקניון, איך עוצרים, מפעילים שיקול דעת בהסברת הסיטואציה - ולמה זה בכלל חשוב?
באחד ממפגשיי כיועצת חינוכית עם תלמידי תיכון הצגתי את הרצאתו של דניאל מורס, בחור מקסים ומיוחד, שמגיל צעיר מתמודד עם תסמונת טורט. בהרצאה הוא מספר על האתגרים שבהשתלבותו בחברה. במהלך ההרצאה, אחד התלמידים צחק והיה קשה לעצור אותו. הפרשנות הראשונית שלי ושל המורה בכיתה הייתה שמדובר בזלזול ובחוסר כבוד לסיטואציה. אך לאחר הקרנת הסרטון, סיפר הנער שאחיו הצעיר הוא נכה על כיסא גלגלים, ושהוא לא יודע איך להתמודד בסיטואציות מסוימות עם המבטים והתגובות של האנשים. הצחוק היה חלק מההתמודדות עם הסיטואציה.
גם עבורנו, המבוגרים, וגם עבור הילדים ובני הנוער, כשאנחנו פוגשים בדבר שלא מוכר לנו מתעוררות בנו תגובות כמו מבוכה וצחוק, ולפעמים אפילו תחושת רתיעה - וזה טבעי ולגיטימי. במציאות שבה אנחנו חיים יש תכתיב מסוים לגבי הדרך הנכונה להיראות ולהתנהג. השינוי החברתי שמתעורר מביא איתו את ההבנה שקיימים סוגים שונים של אנשים, והמשימה שלנו כחברה היא לדעת לחיות זה לצד זה וללמד את הילדים שלנו את הדברים הללו.
בעיני זה המקום שלנו לריפוי ותיקון. וכמו שאומר מורס: "כולנו כחברה סוחבים איזשהו טיק, כולנו מתמודדים עם משהו בחיים האלה, יש כאלה שההתמודדות שלהם ניכרת יותר לעין ולאוזן, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת אצל כולם". ואם נדע לתת מקום למישהו שנראה לנו שונה מאיתנו, יהיה לנו את המקום להיות מי שאנחנו.
בשיחה עם זיוה רונן, אמו של אורי, נער עם אוטיזם מתל אביב, אחד המשפטים שהכי נחרטו אצלי היה שהורים לילדים עם מוגבלות הרבה פעמים בוחרים לא להוציא את הילד שלהם החוצה לעולם, כי הם לא יודעים איך להתמודד. היא סיפרה ש"פעם אחת כשעמדנו בתור למסעדה אורי השמיע קולות, אחד האנשים שעמד מאחורינו שאל את בעלי אם הבאנו אותו מהספארי, זה היה מאוד מעליב. דווקא כשהיינו עם אורי בחופשה באיטליה, הייתה לנו חוויה חיובית מאוד בטיסה, פנו אלינו אנשים ששאלו התעניינו וזה מקסים בעיניי, אני שמחה לראות אנשים סקרנים ומתעניינים".
אז איך נעשה את זה? איך נעניק ילדים שלנו כלים התמודדות במפגש עם אנשים עם מוגבלויות? הכלי הכי חזק הוא תקשורת. עלינו לדבר על הסיטואציות שאנחנו חווים, להקדיש לזה זמן וליצור שיחה אמיתית על המבוכה, על חוסר הנעימות ועל הסקרנות שבסיטואציה. כדאי לדבר על זה שזה יכול להיות גם מרגש לפגוש מישהו שונה מאיתנו.
כמו כן מומלץ לתת לגיטימציה לרגשות שעולים בתוך מפגש, לתת לילדים את התחושה שזה בסדר להרגיש את מה שהם מרגישים. לאחר מכן כדאי להתעניין, ואם הילד סקרן ויש שיתוף פעולה מהצד השני אפשר לגשת ולשאול שאלות תוך מתן כבוד וסובלנות.
הדרך הכי חזקה ומשמעותית בעיני לעורר סובלנות בחברה שלנו היא דוגמה אישית, להיות סקרנים בעצמנו ולגלות פתיחות לכל מי שנראה לי שונה מאיתנו - וזה כבר יעבור הלאה לילדים שלנו בצורה הכי טובה.