״לא הולכים עם אנשים זרים" - כולנו מכירים את המשפט הזה ואומרים אותו לא מעט פעמים לילדינו. אבל האם הוא מספיק? האם הכלל הזה באמת מגן עליהם מפני פגיעה? בסרטון שרץ בעבר ברשתות נערך ניסוי: ילדים שהוזהרו לא לדבר ולא ללכת עם זרים התפתו בקלות ללכת עם אדם זר שהציע להם לראות גורי כלבים. ההורים ההמומים צפו מהצד כשילדיהם, למרות כל האזהרות, הלכו עם אדם שלא הכירו. זוהי דוגמה מצוינת לכך שהכלל "״לא הולכים עם אנשים זרים" אינו מספיק.
הפוגעים הפוטנציאליים יודעים כיצד לנצל את תמימותם של ילדים באמצעות פיתויים שונים - חיות מחמד, ממתקים ומתנות. ומה קורה כשאדם זר אומר שהוא מכיר את ההורים? בהצגה שיצרתי "הגוף שלי הוא רק שלי" בדרך כלל כמעט כל הילדים (כיתות א'-ב') מצביעים שהיו הולכים עם זר כזה. מבחינתם אם הוא אומר שהוא מכיר את ההורים שלהם הוא בטוח מכיר אותם, ואם הוא מכיר אותם הוא לא אדם זר, ואם הוא לא אדם זר אז אפשר ללכת איתו.
נתוני מרכזי הסיוע, התואמים מחקרים אחרים בעולם מראים כי "יותר מ-85% מהפגיעות המיניות התבצעו בידי אדם המוכר לנפגע/ת, כולל בני משפחה, חברים ומכרים, מעסיקים, עמיתים, בעלי מרות וכו'". השאלה של מי הוא זר ומי הוא מוכר יוצרת בלבול אצל הילדים. בבית ספר מסוים, למשל, שומר אהוב ומוערך שעבד שנים במקום והיה מוכר לכל הילדים, התגלה כפוגע מיני. מקרה נוסף הזכור לי הוא של שכן שנהג לפגוע באחד הילדים בבניין.
במקום להתמקד רק באנשים זרים, עלינו ללמד את ילדינו כלל פשוט וברור: בלי אישור של ההורים לא הולכים - לא עם מישהו זר ולא עם מישהו מוכר. הכלל הזה נותן מענה למגוון רחב של מצבים:
- כשמישהו זר מציע ממתקים או מתנות.
- כשמישהו מוכר (כמו שומר בית הספר או שכן) מזמין את הילד.
- כשמישהו מבקש עזרה (למשל להציל חתול).
- כשמישהו טוען שההורים שלחו אותו או מכיר אותם.
- כשמישהו מציע לעזור לילד שהלך לאיבוד.
איך מיישמים את הכלל?
חזרתיות: חשוב לחזור על המסר בהזדמנויות שונות, במיוחד כשמתעוררות דילמות בחיי היומיום. למשל, כשרואים כתבה בחדשות או כששומעים על מקרה בסביבה, אפשר לנצל את ההזדמנות לשיחה פתוחה.
תרגול מעשי: כשחברה אוספת את הילד מחוג יש להדגיש: "אני מאשרת לך ללכת איתה היום", לתרגל מצבים שונים בבית בצורה של משחק תפקידים, לוודא שהילד שומע את קול ההורה בטלפון לפני שהולך עם מישהו אחר, לא פותחים לאנשים זרים את הדלתֿ.
מצבי חירום: ללמד את הילדים: לבקש עזרה מאישה עם ילדים אם הם הולכים לאיבוד, לזכור את מספר הטלפון של ההורים (אפשר ללמד דרך שיר או חרוז), לקבוע מראש נקודת מפגש במקומות הומי אדם, לדעת שילדים עוזרים לילדים, ובמקרה של מבוגר שפונה לעזרה, מבוגרים יכולים למצוא פתרונות בעצמם.
פיתוח אינטואיציה: לעודד את הילדים להקשיב לתחושות הבטן שלהם, ללמד אותם שמותר להגיד "לא" למבוגרים כשמשהו מרגיש לא בסדר, לחזק את הביטחון העצמי שלהם בקבלת החלטות.
תקשורת פתוחה: לבנות אמון כדי שהילדים ירגישו בנוח לשתף ולהתייעץ, להקשיב בלי לשפוט כשהילדים מספרים על מצבים מבלבלים, לשבח אותם כשהם מפעילים שיקול דעת נכון.
לא מפחידים, מחנכים: חשוב להעביר את המסרים בצורה מאוזנת: לא להפחיד את הילדים מכל אדם שהם פוגשים, לאפשר להם להתפתח כילדים עצמאיים ובטוחים, ללמד אותם להיות ערניים מבלי להיות חרדים, לתת כלים פרקטיים במקום לספר סיפורי אימה, לחזק את היכולת שלהם לזהות מצבים בעייתיים ולהגיב נכון.
ומילה אחרונה להורים. זכרו: המטרה אינה לגדל ילדים מפוחדים, אלא ילדים מודעים ובטוחים בעצמם. הכלל "בלי אישור של ההורים לא הולכים" הוא פשוט, ברור וקל ליישום. אל תחששו לחזור על המסר הזה שוב ושוב, ובעיקר - תנו לילדים את הכלים והביטחון לדעת שהם תמיד יכולים לפנות אליכם, בכל מצב ובכל שעה.