בשבת השחורה, רמי דוידיאן היה מהראשונים והבודדים שהגיעו לשטח מסיבת נובה. הוא חילץ מאות צעירים שנמלטו על נפשם מהמחבלים, אך רבים אחרים לא יכול היה להציל כיוון שמצא אותם ללא רוח חיים. מראות הזוועה לא עוזבים אותו מאז.

"אני לא אותו רמי. אני לא מצליח להירדם בלילות. זה כל הזמן עולה, זה מדיר שינה מעיניי: המחשבות, הסיוטים שרודפים אותי. אבל, בסוף אני אנצח. חשוב לי לנצח. יש לי משפחה, יש לי ילדים, יש בשביל מי לנצח".

"לא מרפות ממני התמונות של הבנות שהיו קשורות על העצים, הבנות שהיו עירומות, הבנות שהיו מחובקות וירו עליהן באותו כיוון בגוף. זה רודף אותי".

איך התחיל אותו בוקר מבחינתך?
"ברבע לשבע הגיע צלצול מחבר שביקש שאצא לחלץ את הבן של חבר שלו. זה נמשך 48 שעות מטורפות. עבדתי על אוטומט, לא ראיתי בעיניים, למעט לחלץ כמה שיותר ילדים החוצה. ב-10:00 בבוקר נודע לי גודל האירוע ומאז לא יכולתי לעצור. לא רציתי לוותר לא לי, לא לחמאס ולא לאף אחד. הייתי חדור מטרה להוציא אותם החוצה".

לא לכולם יכולת לעזור.
"זה לא קל כשאמא מתקשרת ומתחננת: 'רמי, תציל', ולי אין מענה, אין לי יכולת להגיד שהבן או הבת לא בחיים. אלה סיטואציות שלא הייתי רגיל אליהן ולא התכוננתי אליהן. מהשגחה אלוהית או מחוכמה, ידעתי לענות להם בחוכמה. שבוע-שבועיים אחרי האירוע, הורים סיפרו לי ששיחת הטלפון שלי איתם נתנה להם נחמה גדולה".

כתבת חדשות 12 אדוה דדון שחברה לדוידיאן וליוותה אותו בחילוץ הניצולים, תיארה: "פגשתי את רמי ביישוב פטיש כשאני בהדחקה גמורה ובטוחה שכל הניצולים הגיעו לשם ועוד רגע נעזור להם ליצור קשר עם ההורים. היינו תמימים באותן שעות. אמרתי לעצמי: טוב, שניים-שלושה מחבלים ונגמר הסיפור. רמי אמר לי: 'אדוה, את חייבת להגיע לשטח. את לא מבינה מה קורה שם. אין שם אף אחד. תבואי עם האוטו שלך ותעזרי לי מה שרק אפשר. את חייבת להזעיק עזרה, כי אף אחד לא יודע מה הולך שם'. אמרתי לו: רמי, אני אחריך, למרות שיש אזעקות וניסיון חדירת מחבלים ליישוב פטיש. נסענו דרך השדות, אחריו, סמכתי עליו".

"כשהגענו היינו לבד לגמרי בשטח. ראינו את המחזות הכי נוראיים שיש. היו כאלה שניגשנו כדי להגיש להם עזרה והבנו שזה כבר מאוחר מדי. ראינו אנשים בתוך רכבים שעדיין עולים באש. עליתי לשידור ואמרתי: איפה צה"ל? איפה המשטרה? איפה מגן דוד אדום? תגיעו. זו הייתה הזירה הכי קשה שנראתה אי פעם במדינת ישראל. קיבלנו טלפונים מהורים שמתחננים שהילדים שלהם נמצאים 10-50 מטר מאיתנו. נסענו, רמי צפר ואני צעקתי מהחלון: זו אדוה דדון מחדשות ערוץ 12, אם מישהו שומע אותנו, אם יש פה מישהו בחיים, צאו אלינו. מה שהכי קשה לרמי בעיקר וגם לי, זה אותם הורים ששלחו אותנו לנקודות ציון כמו המיגוניות, המכולות הצהובות, מתחת לבמה והמקררים. כשהגענו, לא יכולנו לבשר להם שכבר אי אפשר להציל את הילדים שלהם. שמרנו את זה רק לעצמנו באותן שעות. המראות האלה חוזרים בלילה".

באחד המקרים, הציל דוידיאן נערה בשם עמית מחטיפה: "זה היה חילוץ שאם הייתי צריך לתכנן אותו היום, הייתי יושב שבוע על התוכנית. אלה תנאי שטח קשים, בלי אינטרנט. הייתי צריך להפעיל חוכמת חיים ולשחק את המשחק של החם-קר, לצפור צפצופים רציפים בצפצפת האוטו עד שעמית אמרה לי: 'חם, חם'. רצתי לכיוונה ופגשתי אותה יושבת תחת עץ עם שישה מחבלים. אחרי דין ודברים, עמית כבר הייתה אצלי".

מה אמרת למחבלים?
"אמרתי להם: מה שלומכם, מה נשמע, איך אתם מרגישים? אני אבו רמי, מוסלמי כמוכם. אין לנו הרבה זמן, תכף החיילים מגיעים. ירצחו גם אותי וגם אתכם. השיחה נמשכה חמש דקות. אמרתי להם: תחזרו לאיפה שבאתם ואני ארוץ מסביב, ניפגש בשער בארי. לשמחתי הם נתנו לי את עמית ומהר מאוד הייתה אצלי בבית. השגחה אלוהית".

דדון סיכמה, "בקומיקס או בסרטים בהוליווד רואים סופרמן שיכול לנצח את הכל. כאן, במציאות, סופרמן זה אדם שסובל מפוסט טראומה אחרי מעשה הגבורה שלו. אני בקשר מאוד חם עם רמי מאז ה-7 באוקטובר, הגורל שלנו נקשר. הרבה מאוד אנשים טובים עוטפים אותו, גם המשפחה שלו. הוא הפך לסמל הגבורה האזרחית, אנשים שב-7 באוקטובר לקחו אחריות ואת העניינים לידיים ויצאו לשטח. צריכים להכיר להם תודה וגם לזכור שצריכים לטפל בנפש, גם של ניצולי הנובה. יש הרבה מאוד אנשים שניצלו, הם בחיים, אבל גם מתים מבפנים".