"אני הייתי הילד שחטף הכי הרבה, עברתי דברים שלא הייתי צריך לעבור", מספר אמיר (23) (שם בדוי, הפרטים שמורים במערכת) מאזור המרכז. אימו של אמיר נפטרה מסרטן כשהיה בן 6, הוריו היו פרודים, והאם גידלה עד יום מותה את אמיר ושלושת אחיו. לאחר שנפטרה, האב חזר והבית הפך להיות קודר ומאיים. "הייתה אווירה אלימה, השיטה שלו הייתה כוחנות והזנחה. הבית לא היה נקי, נכנסים למקלחות באלימות, אם הייתי מתחצף לא יכולתי לצאת מהחדר, אם הייתי מתווכח הייתי חוטף מכות, ורק כך הבנתי איך להתנהג. עד היום אני יודע לציית. חטפתי הכי הרבה, כי הייתי הכי קטן".

"תאכלו קצת, כי אני לא מתכוון לבשל שוב בקרוב"

אמיר מספר כי אביו, שמוכר ברווחה כבעל נכות נפשית, יצר תלות של ילדיו בו, דאג להרחיק אותם מהסביבה, והסית אותם בשיטתיות כנגד כל משפחתם המורחבת. "הוא גידל אותנו להאמין שהוא האדם היחיד בעולם שנוכל לסמוך עליו, תמיד אמר שהדודים רוצים לפגוע בנו, היינו מנותקים".

למשפחה המורחבת הגיעו שברי מידע על ההזנחה והאלימות שבהן גדלים הילדים, אך ידיהם היו כבולות כי אף אחד מהילדים לא הסכים להודות באמת. "כשהייתי בכיתה א', הרווחה שלחה חוקרת נוער על סמך שמועות שהגיעו אליהם, כנראה של אנשי חינוך, אני ואחותי לא סיפרנו כלום. הייתה אליו נאמנות כמו בכת. כל התקופה הזו הייתי רק בבית הספר או בבית, לא הייתי יוצא ללא ליווי. בערב שיחקתי כדורגל בבית הספר או בגינה ליד הבית. חברים לא באו אליי, אבל אני הלכתי אליהם, והייתי מקנא בהם שיש להם ארוחת צוהריים, באתי במטרה לאכול אצלם. אבא שלי היה מכין סיר אורז או פסטה לארבעה ילדים, שחלקם בגיל ההתבגרות, לכל השבוע, וזהו. נאלצנו לחיות על שני כנפיים וכף אורז, והקיבה שלנו הצטמקה. הוא אמר לנו: תאכלו קצת כי אני לא מתכוון לבשל שוב בקרוב, את הכסף הוא העדיף להוציא על טוטו ווינר ולצבור חובות, בזמן שאנחנו בתת משקל".

באחד הימים כשאמיר היה כבר בן 12 אספו אותו מבית הספר חוקרי משטרה. "אחותי סיפרה בפעם הראשונה מה קורה בבית לחוקרת, ואני המשכתי להסתיר מבלי לדעת שהיא כבר סיפרה להם. כשחזרתי הביתה, אבא שלי היה שם, הוא אמר לי: "עברתי חקירה במשטרה ועכשיו לוקחים אותך מהבית". זה מחדל הזוי שאף עו"סית לא הגיעה בסוף היום לקחת אותי מבית הספר. הם פשוט שלחו אותי הביתה כשהם יודעים איזה פסיכופת הוא ומה אנחנו עוברים בבית, והם לא טרחו להסתיר ממנו שהם מוציאים אותנו עוד באותו יום מהבית. אחותי יכלה לחזור הביתה באותו יום ולחטוף מכות רצח. אני כל כך כועס על משרד הרווחה".  

הסב מדבר:
צילום: Juriah Mosin, Shutterstock

כשאמיר הוצא מביתו, העבירו אותו לבית דודתו, אחותה של אימו אשר הוסת נגדה במהלך השנים האחרונות. גם לאחר שיצאו מביתו, אביו המשיך בשיטת הפרד ומשול, הפעם דאג להסית ולסכסך בין הילדים. "אבא קיבל כסף מהרווחה כדי לחגוג לי בר מצווה ואמר לי שבגלל אחותי לא תהיה לי בר מצווה. את הכסף לקח לעצמו. כתוצאה מזה אני ואחיות שלי לא דיברנו, אבל הקשר עם אבי המשיך במרכז קשר. בתקופה ההיא, הייתי שטוף שנאה כנגד הדודה שלי, עשיתי לה הרבה צרות, המצאתי שיש אלימות בבית שלה ופגעתי באמון שלהם. משם אני ואחותי נשלחנו למסגרת חוץ ביתית - משפחתון עם 12 ילדים נוספים".

"אובחנתי עם פוסט טראומה ועדיין החזירו אותי הביתה"

למרות שהורחק ממקור האיום, ההפחדה והאלימות, ועל אף שזכה לחיות בתנאים שבהם ילדים אמורים לחיות – ארוחות מלאות וחדר נקי, יחס אוהב וחם, כל מה שאמיר רצה היה לחזור הביתה, לאבא. "חשבתי שזה המקום הכי בטוח והכי טוב בשבילי. אבא שלי דאג לשמור איתי על קשר כי ידע שאני רוצה לחזור הביתה, עם אחיות שלי הוא לא טרח בכלל לשמור על קשר".  

אחרי שנה שבה שהה במשפחתון, החל אמיר לפעול בהתמדה ובנחישות על מנת שיחזירו אותו הביתה. "הייתי מגיע לדיונים בוועדות ברווחה ובבית משפט, אמרתי שאני יודע שלאבא קשה, הוא גידל 4 ילדים וצריך להבין אותו. ניסיתי לשכנע את נשיאת בימ"ש לנוער והיא אמרה לי: "אתה ילד קטן ולא מבין מה אתה רוצה". תיארתי את המציאות אחרת לגמרי, לקחתי את האשמה על עצמי. כמניפולטור וכפרנואיד קיצוני, אבא שלי הצליח להכין אותי לכל האבחונים. הוא אמר לי: "אם אומרים לך לצייר בית, תצייר דלת פתוחה, כדי שיבינו שהבית שלנו פתוח". אפילו עוה"ד שלי הייתה נגדי, אז ביקשתי לדבר לבד עם השופטים. באבחון ראו שאני עם פוסט טראומה אבל בכל זאת החזירו אותי לאבא".  

אחרי שטעם את החיים "הנורמטיביים" בחוץ, החזרה הייתה קשה. "הרגשתי שהבית כבר לא מתאים לי, התחלתי לשבת בגינות עם חבר'ה רוסים שמעשנים ושותים. הייתה תקרית בינינו שהסתיימה באלימות, והתחננתי לדודה שתקבל אותי חזרה, אז היא קיבלה אותי בתנאים שלה ועברתי לגור במקום קצת פחות עוין, אבל עדיין עוין. דודה שלי ראתה את אבא שלי בי, ולא שכחה שפגעתי באמון שלה, ואני רציתי לצאת משם. אחותי הייתה כבר בפנימייה, ונשארתי לבד בעולם. ביקשתי ממנחת האומנה לא לספר על מה שאני עובר, אחרת לא אתייצב יותר לשיחות. אבל בינתיים נשארתי שנתיים וחצי לבד בחדר, כשהם ישבו לאכול ביחד, אני כמו עכברוש הגעתי אחרי שכולם סיימו וישבתי לאכול לבד".

"שואף להגיע רחוק כדי לשנות את יחס החברה לצעירים השקופים"

אומרים שכל ילד צריך מבוגר אחד שמאמין בו, לאמיר לא היתה דמות כזו. כנגד כל הסיכויים ניסה להצליח בלימודים, לצד זה עבד, והעביר את רוב הכסף שהרוויח לאביו. "אבא קרא לזה 'עזרה לבית', ואם לא הייתי רוצה היה משחק לי על הרגשות. הייתי חי בעולם משל עצמי. רציתי להוכיח שאני יכול להצליח, שתהיה ליד תעודת בגרות ואני אסיים צבא".

רק כשהגיע לצבא, פגש את האדם הראשון שהאמין בו ולא וויתר עליו. "עברתי קשיים של חייל בודד. הרגשתי לא שייך. ניסיתי לצאת דרך הקב"ן שלא הבין איך אני בכלל בצבא. אבל הבנתי שאני צריך להילחם על המקום שלי. הייתי עוזר של מג"ד שלצערי נפל בעזה. הוא האמין שצריך לעזור לי ולפתח אותי, למרות שהייתי חייל בעייתי. הכלים שהצבא נתן לי ילוו אותי לכל החיים. רכשתי דרך הצבא מקצוע כי רציתי עבודה שתלווה אותי להמשך החיים".

היום אמיר גר בדירת שותפים, ולומד משפטים. את הבית שבו הוא גר הוא מכנה "תחנה". "אני לא מכיר את המושג 'בית', כי בית זה תחושה של ביטחון. כשאני רואה את אבא שלי ברחוב אני אומר לו 'שלום' וממשיך הלאה. הגשתי נגדו תלונה במשטרה והתיק נסגר מחוסר עניין. אחי הגדול כבר בשנות ה-30 שלו, יש לו אוטיזם בתפקוד גבוה והוא עדיין גר עם אבא ומסתובב ברחובות, בנוסף יש לי חצי אח בן 14 שגם גר עם אבא שלי (הילד של אבא שלי ושל עובדת זרה), אבל בא כל יום לאכול אצלי ואני מנסה לעזור לו עם הלימודים. היום אני מעביר הרצאות בנושא נוער בסיכון ושואף להגיע לפוליטיקה כדי להיות במקום שיכול לשנות את היחס לשקופים בחברה. אני דוהר קדימה להגיע הכי רחוק שאפשר, כדי להילחם למען צעירים שנמצאים מתחת לראדר".

"אבא נתן לי שני אגרופים בצלעות ויצא מהחדר"

"הזיכרון הכי חזק הוא של אירוע אלים שקרה כשהייתי בן 8, אבא אמר לנו שסבתא תבוא לשמור עלינו בערב. חיכינו והיא לא באה, אז אמרתי לו בחצי חיוך: "אמרת שסבתא תבוא והיא לא באה, אז מה, שיקרת? באותו רגע הוא נכנס לחדר, בלי להוציא מילה, ופשוט נתן לי שני אגרופים לצלעות ויצא החוצה. נפלתי ולא יכולתי לזוז במשך כמה דקות", כך מספר עידן (23) (שם בדוי, הפרטים שמורים במערכת) על ילדות בצל אלימות קשה שחווה מצד אביו.

מה עשתה אימך כשזה קרה?  

"באותו רגע היא לא הייתה שם, אבל בכל שאר המקרים אימא עמדה בצד ולא עשתה כלום. הרבה פעמים היא אפילו גרמה לזה לקרות. למשל בימי ששי, אבא היה בבית של אימא שלו ושיחק קלפים עם אחים שלו. אנחנו היינו עם אימא בבית, ולפעמים רבנו והשתוללנו בדיוק כמו הרבה ילדים אחרים, אימא הייתה מייד מתקשרת לאבא ומספרת לו, שאנחנו רבים ומציקים ולא מקשיבים לה, והיא ידעה היטב מה תהיה התוצאה כשהוא יחזור הביתה. לפעמים סבא או סבתא שלנו לא היו נותנים לו לענות לטלפון כדי להגן עלינו, בזמן שהיא חפרה לנו בור".  

האלימות בבית הופנתה בעיקר כלפי עידן ואחיו הגדול, שני אחיו הקטנים פחות סבלו מהאב. אבל הפחד מהמכה שתגיע, תמיד היה שם. "כשהוא היה אוסף אותנו מהמועדונית, לפעמים סיפרו לו שהשתובבנו, הוא היה מחייך אליהם כאילו הכול בסדר, וכשנכנסנו לאוטו החיוך היה יורד לו מהפנים והוא היה אומר לנו: "חכו חכו מה שאני אעשה לכם בבית".

חלק מארסנל העונשים שמהם סבלו עידן ואחיו לעיתים קרובות היה השארתם מחוץ לבית במשך שעות. "הוא היה גורר אותנו בכוח מחוץ לדלת הכניסה, משאיר אותנו שם ואוסר עלינו להדליק את האור בחדר המדרגות. בכל פעם, מרוב הבושה, קיווינו שאף אחד לא יעלה ויראה אותנו (גרנו בקומה אחרונה) בפעמים המעטות שראו, השכנים לא התייחסו. חורף, קיץ, היינו נשארים שם שעות ארוכות".  

"באותו רגע היא לא הייתה שם, אבל בכל שאר המקרים אימא עמדה בצד ולא עשתה כלום. הרבה פעמים היא אפילו גרמה לזה לקרות. למשל בימי ששי, אבא היה בבית של אימא שלו ושיחק קלפים, אנחנו היינו עם אימא בבית, ולפעמים רבנו והשתוללנו בדיוק כמו הרבה ילדים אחרים. אימא הייתה מייד מתקשרת לאבא ומספרת לו שאנחנו רבים ומציקים ולא מקשיבים לה, והיא ידעה היטב מה תהיה התוצאה כשהוא יחזור הביתה".

לקראת גילאי 14-15 האלימות הפכה להיות פחות פיזית, אבל ההתעללות הנפשית והרגשית המשיכה. "לפעמים הלכנו לשחק כדורגל אחרי בית הספר, בעיקר אחי, והרבה פעמים אבא שלנו העניש אותנו ואסר עלינו ללכת. אחד העונשים שהוא אהב היה לקחת לנו את הטלפון, מינימום לשבוע, לפעמים זה גם היה לחודש, זה כמובן שיבש לנו את החיים, הוא פשוט רצה שנסבול".  

היו גם גילויי אהבה בבית?
"לפני כמה ימים הייתי אצל חבר וראיתי שהוא ואח שלו ישבו ביחד על הספה מכורבלים בשמיכה ודיברו איתי, לי ולאחים שלי אין סיכוי שנשב ככה מכורבלים על הספה בגלל החסר באהבה שקיבלנו מהבית. פעם אחת בחיים אבא לא אמר לי שהוא אוהב אותי או שחיבק אותי. אח שלי גר בחו"ל וכשאנחנו נפגשים אין בינינו אפילו לחיצת יד. לא גדלנו לזה. אימא כן הייתה מגלה כלפינו חיבה. מאז שאני זוכר את עצמי, הבנתי שמערכת היחסים של ההורים שלי הייתה נטולת אהבה. הם התגרשו כשהייתי בן 15-16. היא טוענת שכשהם היו לבד הוא כן אהב אותה, אבל אני ראיתי אפס חיבה בבית".

עידן ואחיו מעולם לא חשבו לספר על מה שקורה בבית. זו הייתה המציאות שאליה נולדו, והם לא הכירו שום דבר אחר. כשגדל ושטח את הטענה הזו בפני אימו, כדי להבין מדוע לא מילאה את תפקידה, לא דיווחה ולא הגנה עליהם, היא השיבה, לדבריו, שלא ידעה. "זה לא נכון כמובן, היא ראתה שהוא מוציא אותנו החוצה, והיא המשיכה לשבת ולראות טלוויזיה כשאנחנו היינו שעות בחוץ. מה היה קורה אם היא הייתה קמה ופותחת לנו את הדלת? האלימות מעולם לא הופנתה כלפיה. את הזעם שלו על אימא הוא הוציא עלינו, ואת התסכול שלו מההפסדים בהימורים, כששיחק עם אחיו קלפים גם היה מוציא עלינו – אם הוא היה מרוויח הוא לא היה עושה לנו כלום, ואם היה מפסיד היה מוציא עלינו את כל העצבים שלו".

ילדה עצובה יושבת על מדרגות (אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock)
"התפנית הגיעה דווקא מהאחות הקטנה". אילוסטרציה |אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock

נקודת המפנה של הסיפור הגיעה דווקא דרך האחות הקטנה, זו שלא סבלה ישירות מאלימות פיזית אבל כמובן הייתה חשופה לאלימות. "היא הפריעה בשיעורים והופנתה ליועצת. במקרה ראו שיש לה סימן כחול על היד והיא אמרה שזה בגלל שאחים שלה מכים אותה. הלכנו כל המשפחה לעו"סית למרכז טיפול באלימות. הסברנו שאנחנו מתווכחים ומכים אחד את השני תוך כדי משחק, כמו שאר הילדים. לקחו אותנו לחוקרת נוער והתחלנו תהליך של ייעוץ וטיפול. באחת הפגישות, המטפלת לא הבינה למה יש לי מכשיר טלפון אבל הסים נמצא אצל אבא שלי כבר חודשיים. רק אז לאימא שלי נפל האסימון והתחלנו לספר את מה שקורה בבית. אימא החלה תהליך גירושים ובסופו אבא יצא מהבית".

"זה נראה לה הגיוני שאשלם לה"

כיום, לאחר שסיים תואר ראשון במדעים ולקראת לימודי התואר השני שלו, עידן חזר לגור עם אביו. "זה עדיין נראה לי הזוי בטירוף. אבל אין לי ברירה, אימא שלי לא רוצה אותי בבית, כי אני מעל גיל 18. אחרי הגירושים הייתי איתה כל הזמן והיא כל כך אהבה אותי, אמרה שאני הילד שהיא הכי אוהבת מכולם, מאז השתנה לה משהו בתפיסה ואי אפשר להוציא אותה מזה. בזמן השירות הצבאי היא כל הזמן אמרה לי שתעיף אותי מהבית אם אני לא אעבוד ואביא לה כסף. במשך תקופה מסוימת שילמתי לה 800 ש"ח בחודש, וזה היה נראה לה הגיוני שאשלם לה".

באחת הפעמים בהן ביקרו את משפחתו של האב, עידן גייס את כוחותיו כדי לגלות את הסוד הנורא ולספר על מסכת האלימות שבה נאלצו לחיות. "פתחתי את כל מה שהוא עשה לי מולם. אבא אמר אז שהוא מבין את הטעויות שעשה כשהיינו צעירים והוא מתנצל ועכשיו הוא רוצה לפצות עד כמה שאפשר. זה לא שהיום אני אוהב אותו וכיף לי איתו, ואני עדיין לא מאמין שאני גר פה אצלו, אבל האמת היא ששני ההורים שלי שונאים אותי ולא רוצים אותי ואין לי בית. אני כאן כי יש לי חדר בבית שלו והוא לא דורש ממני לשלם עבורו, אבל אני סובל ומדחיק".

למרות כל הקשיים שעבר, עידן הצליח כנגד כל הסיכויים בלימודיו, ושומר על אופטימיות, הוא חולם להתמחות ברפואת ילדים, לבנות בית ולהקים משפחה טובה ואוהבת. "בינתיים אני שורד, חי, לומד ועובד, ומקווה שמתישהו דברים ישתפרו. המטרה הסופית היא שיהיה לי בית עם מרפסת או נוף לים או חצר ואני אוכל בסוף היום לשבת עם אשתי, החתול שלנו וכוס תה על ספה מתנדנדת, בזמן שהילדים ישנים, וליהנות מהרגע ומהחיים".

חשיפה של פעוטות לאלימות משפיעה על ההתפתחות התקינה של המוח

על פי דו"ח מדד האלימות של ויצ"ו לשנת 2022 נפתחו 3,538 תיקי חקירה בגין עבירות אלימות במשפחה נגד קטינים בשנת 2021, מספר המהווה עלייה של 3.1% ביחס לשנה הקודמת, כמו כן, חלה עלייה של כ-24% במספר הקטינים שאותרו כנפגעי אלימות במשפחה בחדרי המיון בבתי החולים ובקהילה, ועלייה של 76% במס' התיקים בהם הוגשו כתבי אישום ע"י המשטרה.

בשנים האחרונות מתחזקת ההבנה ומתרבים המחקרים המצביעים על כך שאלימות במשפחה פוגעת בתפקוד התקין של כל חברי התא המשפחתי ולא רק בקורבנות הישירים לאלימות. בנייר עמדה – הילדים שקופים שפרסם ויצ"ו בשנת 2022 צוין כי חשיפה של פעוטות לאלימות משפיעה על ההתפתחות התקינה של המוח, והיא עשויה להשפיע על תפקוד הזיכרון, יכולות הלמידה, ביצוע הוראות, קיומם של קשיים שפתיים, וקשיים במיומנויות חברתיות-רגשיות. בנוסף, לחשיפה לאלימות של התוקף, לפגיעה של הקורבן, למתח ולהיעדר התמיכה - יש השלכות נפשיות. במחקרים שונים, נמצא קשר מתון עד גבוה בין חשיפת ילדים לאלימות במשפחה לבין סימפטומים של דיכאון וחרדה או תוקפנות. מחקר ישראלי משנת 2019 הצביע על הקשר בין החשיפה לאלימות המביאה לפגיעה במערכת התמיכה הסוציאלית של הילד, לבין הופעתם של תסמינים פוסט טראומטיים כגון: דיכאון, הפרעות בשינה, דיסוציאציה וחרדה.

ההשלכות של חשיפה בילדות לאלימות מלוות, פעמים רבות, את הילדים גם בהתבגרות ובבגרות. בעיות התנהגות בגיל ההתבגרות הכוללות שימוש בסמים, התנהגות אנטי סוציאלית, בעיות חברתיות בבית ספר וירידה בתפקוד הלימודי. כמו כן, ילדים שנחשפו לאלימות במשפחה מצויים בסיכון גבוה פי שניים עד פי ארבעה ללקות במחלות בריאותיות מילדים הגדלים בבתים שאינם אלימים. מחקרים מצביעים על כך שקיים קשר בין חשיפה למערכת זוגית אלימה בילדות ליצירת קשר המאופיין  באלימות בבגרות, וזאת מכיוון שלבוגרים יש נטייה לשעתק מודלים התנהגותיים שחוו בילדותם.

"אם לא פונים אלינו, קשה לנו לאתר מקרים של אלימות בילדים"

חווה לוי עו"סית ראשית לפי חוק הנוער במשרד הרווחה והיבטחון החברתי, מסבירה שלאורך השנים עיקר הפניות לעו"סים הייתה בנושא של הזנחה, בשנים 2020-2021 הייתה עלייה בדיווחים על אלימות וירידה בדיווחים על הזנחה. "בתקופת הקורונה כשהילדים היו מבודדים לא היה מי שיאתר מצבי הזנחה כי צריך לראות את הילד, הנתונים האלה מסמנים מה קורה לילדים שנמצאים בבית הרבה שעות. בסיר לחץ שנוצר בתור בתים, זה מגביר סטרס באופן כללי וביטויים של אלימות גם בזוגיות וגם אלימות כלפי ילדים".

מהיכן מגיעים רוב הדיווחים?

"יש שינוי במגמה, בעוד שעד שנת 2020 מקור הדיווח העיקרי היה מערכת החינוך, היכן שהילדים נמצאים רוב הזמן, מאז ראינו ירידה באחוז הדיווחים ממערכת החינוך אבל עדיין היא הגורם העיקרי, בנוסף, גורמי הטיפול, שירותי הרווחה, מועדוניות, שלקחו חלק משמעותי באיתור מצבי סיכון, מערכת הבריאות, בני משפחה או שכנים ודיווח עצמי. לא פעם כשמשפחות מטופלות בגורמי הרווחה, זה יכול להיות סביב צרכים מיוחדים או בעיות בריאות ותוך כדי טיפול מתגלה שיש נפגעי אלימות, הזנחה או שיש קשיים בתפקוד ההורי".

מה הרווחה יכולה לעשות על מנת לאתר יותר מקרים?

"בתקופה הקורונה זיהינו את התלות במערכת החינוך או מערכת הבריאות – בגלל שאלו לא עבדו או היו מוגבלות, הבנו שלא נדע על הילדים, בתקופה הזו עלו הדיווחים מאנשים קרובים על אלימות פיזית, כמו שכנים ששמעו, למרות שלא פעם הנטייה הטבעית של האנשים היא לא לחשוב שזה קשור אליהם כשהם שומעים אירוע".

באתר הממשלתי של משרד הרווחה והביטחון החברתי מפורסמים סימני אזהרה לאלימות במשפחה והנחיות להתגוננות, ומפורט כיצד לזהות סימני פגיעה של התעללות פיזית, מינית והתעללות רגשית וכן סימנים להזנחה של ילדים.

לוי נותנת כדוגמא אירוע שנתקלה בו לפני כשבוע בעודה הולכת ברחוב. "שמעתי צעקות מוגזמות מבניין, הייתי בטוחה שיש אלימות זוגית, ובסוף ראיתי באחד הבניינים אדם מבוגר שנמצא במרפסת בבית גורר ילד לתוך הבית, חובט בו וצורח צרחות נוראיות. אני תוהה כמה אנשים עברו ושמעו ובאמת עושים עם זה משהו. מייד התקשרתי למשטרה וביקשתי שיעבירו לרווחה להמשך טיפול". 

בהמשך להפקת הלקחים מתקופת הקורונה, גורמי הרווחה ניסו לייצר כלי שמאפשר לילדים לפנות בעצמם. "אנחנו בישורת האחרונה של פיתוח הכלי, בנינו שאלון שצץ לילדים ברשתות חברתיות ובוחן את מצבם ומורה להם למי הם יכולים לפנות. במקום שבו אנשי מקצוע לא נמצאים אם הם לא יפנו, לא נדע על זה".

איך מאתרים אלימות שלכאורה לא משאירה סימנים?

"לרוב אלו מקרים שיותר קשה לאתר, מגיעים אליו דיווחים על התעללות נפשית אבל לא במספרים גדולים, אבל יש לזה סיכוי להיחשף רק אם זה מצטרף לעוד דברים כמו סכסוכי גירושים בעצימות גבוהה, חשיפה לאלימות או השפלות, כשזה מתחיל להיות מאוד בוטה יהיה מי שיפנה לדווח".  

מרגע שמאתרים ילד שסובל מאלימות במשפחה, כיצד פועלת הרווחה?

"מרגע שדיווח מגיע למשטרה או לרווחה שני הגורמים אמורים על פי חוק לעבוד ביחד ומתקיימת התייעצות בין שני הגורמים לגבי המשך הטיפול: האם הליך פלילי מדייק את הצרכים או טיפול?  כשיש אופציה, הרווחה פונה לוועדת פטור שתפטור מדיווח למשטרה, ומיצירת הליך פלילי ואז מייצרים מסלול טיפולי. כמובן, בהתאם לחומרת האירוע. רוב ההורים מתקשים להתמודד עם הטיפול בילדים ומאמצים את הדפוסים שהכירו מהבית, לכן נעדיף לא לפרק את המשפחה ולא לשלוח את ההורים לכלא אלא להכניס אותה למסלול טיפולי ולייצר סביבה בטוחה עבור הילד. אנחנו מוצאים שברוב הפעמים זה יעיל יותר. בתיקים שהם לא חמורים יש להניח שההליך הפלילי לא יתקדם לכתב אישום ולכלא ואנו רוצים למנף זאת כדי לייצר תהליכי שינוי וטיפול במשפחה, שיאפשר לה להיות במקום טוב יותר".

האם ברוב המקרים מתקיים שיתוף פעולה ונרשמת הצלחה לתהליכי טיפול?

"קשה למדוד את זה, יחד עם זאת ההורה מקבל פטור זמני ויודע שאם לא ישתף פעולה או שיעזוב את הטיפול השלב הבא יהיה דיווח למשטרה. אנחנו מוצאים זאת ככלי יותר אפקטיבי ועושים שימוש בוועדת פטור כמנוף ליצירת לחץ על המשפחה להתחיל טיפול. לפעמים הטיפול יהיה בהורים או בהורה אחד אלים, לעיתים הטיפול משפחתי או בילדים, לעיתים נצטרך לעשות הערכת סיכון, העובדה שאנו פונים לוועדה מחייבת אותנו לדייק בהצעה המתאימה למשפחה, ולראות שזה אכן עובד. במעט מאוד מהמקרים נקבל פטור קבוע כבר בפנייה הראשונה".

לוי מציינת פלטפורמה נוספת שאמורה לסייע בטיפול בילדים נפגעי אלימות. "משרד הרווחה הכניס בשנים האחרונות מטפלים בילדים לתחנות למניעת אלימות במשפחה. אם לא פונים אלינו קשה לאתר, ולכן למרכזים אלו הפרוסים מצפת עד באר שבע כל אחד יכול לפנות ולבקש עזרה, במרכז ניתן מגוון גדול של שירותים ואנשי מקצוע כדי שגם חוויה לא פשוטה של תלונה במשטרה תהיה בתנאים יותר מותאמים".

כ-600,000 ילדים בישראל חשופים לאלימות

להערכת הגורמים המקצועיים בויצו, יותר מחצי מיליון ילדים חשופים לאלימות בישראל , המהווים כ- 16% מכלל אוכלוסיית הילדים. אלא שנוכח תת דיווח של תופעת האלימות במשפחה, המספרים של הילדים החשופים לאלימות, ואלו שאינם מקבלים טיפול גבוהים בהרבה. לפי דיווחי משרד הרווחה, בשנת 2021 טופלו במקלטים ובמרכזים למניעה ולטיפול באלימות רק  1,976 ילדים. זהו מספר זעום ביחס למספר הילדים החשופים לאלימות, הנאמד בכ-600,000 ילדים.

עו"ס טלי ויסמן-גנץ, מנהלת תחום תוכניות מניעת אלימות במשפחה ותוכנית ילדים חשופים לאלימות בויצו, מסבירה שחשיפה לאלימות כוללת ילדים שנפגעו ישירות מאלימות וכאלה שחשופים לדינמיקה של אלימות בין ההורים או בין ההורים לאחד מהילדים. על הפער הבלתי נתפס בין מספר המקרים המאותרים לבין מספר המקרים בפועל אומרת ויסמן גנץ: "יש כאן עניין של חקיקה, חובת הדיווח שקיימת כלפי כל האזרחים ובוודאי כלפי בעלי תפקיד של אנשי חינוך, מטפלים רגשיים או מטפלים בתחום הבריאות מתייחסת לפגיעה פיזית בילדים, אין חובת דיווח לגבי ילדים שחשופים לאלימות במשפחה. יש רשויות שיתערבו יותר ויגדירו אותם כילדים בסיכון ויגייסו את ההורים לטיפול רגשי, אך יש כאן סייג נוסף  - ההורים צריכים להסכים לטיפול רגשי בעוד שהם הגורם שפוגע ומן הסתם הרבה אנשים לא מוכנים להיות במקום הזה".

לדברי ויסמן-גנץ כשל האיתור נובע גם מחוסר מודעות של הגורמים המטפלים ובמורכבות הדיווח. "כשעשינו הכשרות למטפלים של משרד החינוך, עלה החשש לפגוע באמון של הילד שחשף את הסיפור, וגם אי הידיעה לגבי מה ששבירת הסודיות תביא איתה בהמשך, מה יעלה בגורלו של הילד ואיזה טיפול המשכי יקבל, ולכן מטפלים מתקשים לדווח, מה שהופך את הילדים הללו לשקופים למערכת. אישה צעירה סיפרה לנו שכשהייתה בכיתה ז' היא הרטיבה במכנסיים במשך שנה שלמה, הייתה עדות ברורה יומיומית על הכסא שלה בכיתה ואף אחד לא ניגש לבדוק למה ילדה בכיתה ז' מרטיבה".   

רק השבוע התבשרנו על ילדה בת 7 שמתה כתוצאה מהתעללות חמורה לאחר שהגיעה למשקל 8 ק"ג, והשאלה שלא נותנת מנוח היא: איך אף אחד, בשום שלב, לא ראה אותה? "על מנת למנוע כשלים באיתור, אנו דואגים להיכנס כבר לאוניברסיטאות, בכל מקצועות הבריאות מאחיות ועד רופאים וכוח עזר בבתי חולים, למקצועות טיפול כמו עו"סים, ולהכשיר באיתור, זיהוי ומניעה, כמו כן אנו דואגים להכשיר אנשי HR כדי שיאתרו עובדים פוגעים או נפגעים, ולעדכן אותם במענים הקיימים, ובמסלולים למניעת אלימות".

איך המלחמה צפויה להשפיע על היקף תופעת האלימות במשפחה נגד ילדים?  

"אנחנו צופים שהמספרים יעלו, כמו שהיה בתקופת הקורונה, שהיה גל אדיר של פניות. יש מאות אלפי חיילים שמגויסים כרגע, וכשהם ישובו הביתה אחרי חשיפה לזוועות, כאשר חלקם חוו אלימות בילדות, תהיה עלייה באלימות הקשה שתהיה בבתים. ניסיון העבר לימד אותנו שיש דחפים שמתעוררים בעיקר אצל גברים לאור טראומה קולקטיבית אשר מציפים התפרקות וקשיים בוויסות והבית הופך להיות מקום לא בטוח. כבר היום, יש דיווחים של המרכזים למניעת אלימות במשפחה על משפחות של מפונים אשר נקלעו לסיטואציות אלימות סביב הטראומה, הדרמה סביב המעבר, הדחיסות והצפיפות שבה הם גרים, קשיי הפרנסה, ושאלת העתיד, כל אלו מייצרים כניסה של משפחות חדשות למעגל האלימות. יש משפחות שהיו מלכתחילה במעגל של אלימות וכעת הטראומה הקולקטיבית מתלכדת עם הטראומה האישית, ויש כאן כפל של סבל וקושי וצורך בהול להיכנס לטיפול מעמיק באותם ילדים ונערים שהבית והחוץ מתלכדים לכדי מציאות מפחידה".

משרד הרווחה מסייע לילדים שנפגעו מאלימות במשפחה במסגרת תכנית יתד - תכנית בהובלת משרד הרווחה והביטחון החברתי בשותפות עם 11 משרדי ממשלה, השלטון המקומי וארגוני חברה אזרחית ששמה לה למטרה לקדם ולסייע לצעירים וצעירות המתמודדים עם מצבי חיים מורכבים לממש את הפוטנציאל האישי שלהם. ליווי של כל צעיר/ה בתכנית נמשך כשנה בממוצע ובליווי של עו"ס שמוצמד לכל צעיר, תוך תפירת חליפה אישית לפי הצרכים והרצונות של כל צעיר וצעירה, בין אם בצרכים חומריים ובין אם בתמיכה רגשית ונפשית.
 
118 - מוקד החירום של משרד הרווחה, סיוע בכל השפות
106 - מוקד הרשות המקומית שלך - עובד/ת סוציאלי/ת תורנ/ית, מרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה הקרוב לאזור מגורייך
100 - משטרה
1-800-393-904 – קו ארצי לגברים במעגל האלימות
3980* - קו הייעוץ של ויצו
03-6923791 - האגף לקידום מעמד האישה, ויצו
1-800-292333 – עמותת בת מלך לנשים דתיות / חרדיות
1202 / 02-6730002 - תהל, מרכז סיוע לנשים וילדים דתיים
04-6566813 - קו חירום לסיוע לנשים ערביות
08-9965008 - נעם, לנשים ערביות במרכז
1202 - מרכז סיוע לנפגעי ונפגעות אלימות מינית- מענה ע"י נשים
1203 - מרכז סיוע לנפגעי ונפגעות אלימות מינית- מענה ע"י גברים