דמיינו את הסיטואציה הבאה: אתם ועוד שלושה אנשים יושבים בחדרים סמוכים, ולכל אחד מכם יש עותק של אותו ספר. אתם פותחים את העמוד הראשון, ורואים תמונה של משפחת דובים. בעמוד הבא, יש תמונה של אחד מהדובים. עכשיו יבקשו מכל לספר מי נמצא בתמונה הזו. האם זה הדוב האב? אמא דובה? הדובי הגור? במקביל שמעתם את האנשים לידכם טוענים שהדמות היא הדוב האב, ואתם רואים בבירור שזהו גור דובים.

איך תענו על השאלה? התשובה שלכם כנראה תהיה קשורה לכמה דברים: הביטחון העצמי שלכם, ההקשר החברתי לאנשים הנוספים, אם זה חשוב לכם מה תענו, אם התשובה תוצג בפני עוד אנשים, וכמה התאמה לאנשים אחרים חשובה לכם. 

אז אולי אתם חושבים שלחת חברתי הוא נטייה שקשורה יותר לגיל ההתבגרות ולגיל בוגר יותר אפילו, אך חוקרים מצאו כי התופעה הזו מתחילה כבר אצל ילדים קטנים. אחד מהמחקרים נערך במכון מקס פלנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית, שם ביצעו הפסיכולוגים דניאל הון ומייקל טומאסלו את מבחן "משפחת הדובים" על ילדים בני 4. במהלך המחקר חולקו הילדים לקבוצות של ארבעה, כאשר כל ילד נמצא בתא פרטי שמאפשר לו לשמוע, אבל לא לראות, את הילדים האחרים. הילדים קיבלו ספרי תמונות שהם חשבו כי הם זהים, אך למעשה, אחד מכל ארבעה ספרים היה עם תמונות שונות.

המבחן התנהל כך: הילדים התבקשו לפנות לדף מסוים, ואז, אחד בכל פעם, הם התבקשו לדווח על מה שהם ראו. כך יצא שהילדים שברשותם הספר השונה התמודדו עם דילמה - האם הם צריכים לדווח על מה שהם רואים או ללכת עם מה שהילדים האחרים אמרו? במחקר השתתפו 96 ילדים, כש-24 מהם נבחרו באקראי לקבל את הספר השונה. 18 מתוך 24 מהילדים הללו התאימו את עצמם לפחות פעם אחת לדעת הילדים הנוספים (הלא מדויקת), עשרה ילדים עשו את זה כמעט בכל הניסיונות.

החוקרים רצו לדעת אם הילדים ששינו את תשובותיהם הונעו מלחץ חברתי, או שקרה משהו אחר והם פשוט התבלבלו. כדי לבדוק זאת, הון וטומאסלו ניהלו ניסוי שני, שבו לפעמים הורשו הילדים לענות על השאלה באופן פרטי (כך שהילדים הנוספים לא יידעו מה הם עונים). במקרים אלה ילדים עדיין שינו מדי פעם את התשובות שלהם כדי להתאים את עצמם לתשובות של הילדים האחרים, אך לא באותה מידה.

אם כך, מה קורה במוחו של ילד צעיר שנכנע ללחץ חברתי? התשובה לכך אינה חד משמעית. לדברי החוקרים אולי ילדים מיישמים לקחים שהם למדו, למשל שהם "מסתבכים" פחות כשהם עושים את מה שכולם עושים. או אולי, הציעו הון וטומסללו, משהו אחר קורה: הילדים חושבים על איך אנשים אחרים רואים אותם, ומטפחים במודע תדמית חברתית. כך או כך, החוקרים מצאו הוכחה לכך שילדים בגיל צעיר מנסים להשתלב, גם אם זה אומר להגיד משהו שהם יודעים שהוא אינו נכון.

מחקרים נוספים בתחם הוכיחו גם הם את זה. קטלין קוריוויה עם הקולגות שלה למחקר שאלו מבני 3 ו-4 מהו הקו הארוך ביותר מבין שלושה קווים מצוירים. גם כאן כמעט כל הילדים אמרו את מה ששאר הילדים אמרו - גם אם הדבר היה שגוי. ושוב, הדבר נעשה יותר אם הם היו צריכים לעשות זאת בפומבי.

השאלה הגדולה היא אם ילדים קטנים יהיו מוכנים לעשות דברים שאינם מקובלים גם בנושאים חברתיים ומוסריים? זה מה שאליזבת קים והחוקרים שלה רצו לדעת. הם בדקו 132 ילדים בני 2-6, כאשר במהלך הניסוי כל ילד נשאל את דעתו על תרחישים שונים שהוצגו להם בתמונות, למשל ילד שמעליב ילד אחר. לאחר מכן הראו לילד סרטון מוקלט מראש של שני ילדים אחרים שהביעו את דעתם על אותן סיטואציות ונתנו אישור מוסרי לכל אחת מהן, ואז שאלו את הילד שוב לדעתו. במחקר הזה 20 אחוזים ילדים נכנעו ללחץ חברתי לגבי כל הסיטואציות שהוצגו להם, ו-35 אחוזים שינו את דעתם לגבי אחת מהתמונות.

האם זה אומר שאנחנו, כבני אדם, נטולי מוסר, ונתונים ללחץ חברתי בכל מצב? לא. הדבר הראשון שחשוב לדעת הוא שלחץ חברתי הוא לא תמיד דבר רע, וזו יכולה להיות תכונה מועילה - אולי אפילו חיונית. לעתים קרובות כאשר התנהגות הופכת פופולרית או נפוצה כיוון שהיא דווקא חיובית ומועילה ויכולה לקדם שיתוף, נדיבות והגינות.

בנוסף, לילדים יש את היכולת לפקפק - ואף לדחות - את הדעה של ילדים אחרים אם הם ימצאו עוד ילד אחד שיסכים איתם. בניסוי על 150 ילדים בגיל הרך, חוקרים גילו שנוכחות של מתנגד יחיד - מישהו שהביע את האמת - מספיקה כדי להחליש את ההשפעות של לחץ חברתי.

במחקר אחד ילדים בני 4 ראו קופסא שהם לא ידעו מה נמצא בתוכה. כשלא היה לאותם ילדים מידע הם הלכו עם מה שכולם אמרו, אך ברגע שהיה ילד אחד, שלדעת הילדים היה לו מידע מוקדם על המסתתר בקופסא – הם הלכו עם הדעה שלו.

אם כך, איך נעודד את הילדים לעשות בחירות אינדיבדיאוליות ולא "להיגרר"? אנחנו צריכים לעודד אותם לבדוק את העובדות, וגם לדבר על הקשיים שאנו יכולים להתמודד איתם כאשר אנו בוחרים ללכת נגד הזרם. אנחנו יכולים ללמד אותם מתי מתאים לדבר, לתת להם את התמיכה שהם צריכים כדי לעמוד על שלהם, ולהיות מודלים טובים לחיקוי. אנחנו יכולים לעשות את הדברים האלה מתוך הבנה שירשנו טבע אנושי מורכב: אנחנו יכולים לחקות ולהתאים את עצמנו, ואנחנו יכולים גם לעמוד על שלנו, ואנחנו צריכים את שני המצבים כדי ליצור חברה סתגלנית.