האחים מיה ואיתי רגב נחטפו על ידי מחבלי החמאס בעת שבילו במסיבה ברעים. 34 ימים חלפו מאז ואמם המודאגת, מירית, לא יודעת מה מצבם והאם הם בסדר. הבוקר (חמישי) התייחסה לדיווחים האחרונים על עסקה מתגבשת: שחרור 12 חטופים, חצי מהם בעלי אזרחות זרה, בתמורה לשלושה ימי הפסקת אש.
"כל חטוף שחוזר הביתה זה עולם ומלואו למשפחה שלו ולמדינה. 12 משפחות יהיו מאושרות, ליבי איתן ואני אהיה מאושרת איתן. עם זאת, מדינת ישראל מחויבת להחזיר את כל החטופים הביתה", אמרה מירית, "הילדים האלה שנמצאים שם יגדלו וישרתו את המדינה. מחויבות המדינה זה להחזיר את כולם הביתה".
"אני מאמינה שעושים מאמץ להחזיר את כולם, אבל זה מאוד קשה לשמוע שרק 12 חטופים יחזרו. מאוד קשה לשמוע על אזרחות זרה. ככל שישחררו חטופים בטפטופים, כך יעלה המחיר של אלה שנשארו. הפסקת אש הומניטרית? אוקיי, אז תגידו מה מצבם. תנו לי רשימה של כל מי שנמצא שם ומה מצבו. אחר כך נעבור לשלב הבא".
את מצליחה לדמיין מה עובר עליהם שם? איך הם מתמודדים?
"אנחנו חיים בסיוט, בגיהינום. כל דקה שעוברת, אנחנו בסיוט מתמשך. הבית שלי ריק. אין לי את מי להעיר בבוקר, אין מריבות בבית, אין לי למי לעשות כביסות. שולחן הקידוש בשישי ריק. מה שיש לי בלב זה לא חור, אלא בור ענקי. איך הם שורדים את זה? הם ילדים צעירים, חזקים מאוד, ספורטאים. זה שהם לא יחזרו אותו הדבר, זה ידוע לכולנו. כל דקה שעוברת פוגעת יותר בנפש שלהם. זה עוד זמן שייקח לטפל בצלקות שלהם ולרפא את הנפש שלהם. זה קשוח מאוד. אני יודעת שהם חזקים ושהם יישרדו את זה ויחזרו הביתה, אבל לפעמים אני שוכבת במיטה, בוכה ומתארת מה הם עוברים שם. קשה מאוד לתאר את זה. הגעגוע הופך יותר ויותר קשה".
יש לך איזשהו מידע עליהם?
"שום דבר, כלום. אני לא יודעת מה המצב שלהם, האם הם בריאים. מיה צעקה לאבא שלה בשיחה האחרונה: 'אבא, יורים עליי. ירו בי'. אין לי מושג מה המצב שלה, האם היא פצועה. ביום שבת בערב קיבלתי סרטון שאיתי חטוף. אין לי סרטון על מיה, אני רק יודעת שהיא שם, חטופה. זהו. אין לי שום מידע עליהם".
מה נותן לך כוח בימים האלה ומחזק אותך?
"אמונה שהצבא שלנו עושה הכל, גם אם יש דברים שאנחנו לא יודעים. ההיסטוריה מלמדת שבסוף שבויים חוזרים הביתה, אבל מתי? לא דיברתי עם הילדים שלי על איך להתנהג אם חוטפים אותם, לא חינכתי אותם לזה. זה קשוח. הכוח שלנו זה המודעות שלכם, של אזרחי ישראל, של העולם כולו. אנחנו מרגישים שהם הילדים של כולם, זה מחזק אותנו ונותן לנו כוח".
איך נראים החיים שלך עכשיו?
"חברות שלי אמרו לי: 'איבדנו אותך ב-7 באוקטובר'. כמו שאני איבדתי ביום הזה את הילדים שלי, הן איבדו אותי. עוד לא חזרתי לשגרה. אני עובדת בחברת הראל שמאוד תומכת בי נפשית ובכל מה שאני צריכה מסביב. הם באים לפה, כל ההנהלה. עוד לא חזרתי לשגרה, לא יודעת אם אני יכולה. כל שבוע אני אומרת: עוד שבוע אנסה ללכת שעתיים לעבודה, אחזור לספורט. הייתי מתאמנת כל בוקר. אני לא מצליחה. הבקרים קשים. החיים התהפכו".