הרבה לפני הקורונה, נטעלי גבירץ ובר בן-יוסף, סופרות, תסריטאיות וחברות ילדות, מצאו דרך יצירתית במיוחד לשמור על קשר למרות המרחק הפיזי ביניהן, כשאחת חיה בתל אביב, והשניה בלוס אנג׳לס. הן החליטו לכתוב יחד סדרת ספרים לילדים. סדרת ״ינשופות״ יצאה לדרך, ובימים אלה יוצא בהוצאת כתר הספר הרביעי בסדרה - ״טיול שנתי לירח.״ בספר הנוכחי, הגיבורות תמרה וגל יוצאות להרפתקה מותחת ומצחיקה במהלכה הן הולכות לאיבוד באמצע טיול שנתי, עוזרות ליילד עז, משוחחות עם שפן סלע, ומסיימות את הערב בנאום לאומה ושיגור חללית ישראלית בשם "הללויה!" לירח.
מפתיע לגלות שהפרשי השעות בין ישראל לארה״ב לא פוגעים בתהליך היצירה המשותף, אלא, לטענתן, דווקא מזרזים אותו. ״אני בטוחה שגם אם היינו ממשיכות לחיות באותה השכונה, כמו בילדות, היינו ממשיכות ליצור דברים ביחד,״ אומרת גבירץ, ״ובכל זאת אני חושבת שהמרחק הפיזי בינינו שיחק פה תפקיד חשוב.״
"למרחק יש הרבה יתרונות טכניים ויצירתיים"
השתיים מסכימות שהכתיבה בשתיים היא חוויה מיוחדת. ״מבחינת הספק, זה כמו שלושה הורים,״ מסבירה בן-יוסף. ״לא הייתם רוצים עוד הורה שיעזור בבית? ומעבר לזה, כתיבה היא דבר מאוד בודד. אתה צולל למין עולם משלך, הכל מסביב הופך לסוג של הפסקת פרסומות בין רגע כתיבה אחד לשני. אז החוויה של כתיבה עם עוד מישהי, שהיא במקרה גם חברה טובה ורחוקה שלא מתאפשר לי לשבת איתה לקפה מתי שאני רוצה, היא חוויה מאוד מיוחדת. כאילו עלינו על איזה טריק, מין מכונת זמן, שבאמצעותה אנחנו יכולות לחזור להיות ילדות ביחד מתי שאנחנו רוצות, ולצאת ביחד להרפתקאות משוגעות לחלוטין. והאמת, אצלי הקווים בין דמיון למציאות כבר היטשטשו לגמרי. אני כבר כמעט בטוחה שהדברים שבספרים אכן קרו. שכשהיינו קטנות פתחנו קייטנה ביחד, טסנו לאילת, ברחנו מפפראצי ברחובות לונדון, שעשינו שביתה בבית ספר ושיגרנו חללית.״
״למרחק יש הרבה יתרונות, גם טכניים וגם יצירתיים,״ גבירץ מוסיפה. ״הפרשי השעות, כשבר נמצאת עשר שעות אחורה, עבדו לטובתנו וגרמו לנו להרגיש כאילו ניצחנו את המערכת. כשאני סיימתי לכתוב פרק, הלכתי לישון, וידעתי שבזמן שאני נחה, בר ממשיכה ועובדת על הפרק הבא. מצחיק שהמאיירת הנהדרת של הסדרה, רונה מור, אמנם גרה בישראל, אבל עובדת בלילות, וגם ממנה לא פעם מחכים לי חומרים בבקרים.״
כאמור, הדמויות, תמרה וגל בנות העשר, מבוססות מאוד על השתיים כשהיו ילדות, בתל אביב של תחילת שנות התשעים. ״תמרה היא חצי אני וחצי דמות בדיונית,״ אומרת גבירץ, ״וכשאני כותבת אותה אני מניחה בצד את העובדה שאני אמא ואדם מבוגר ועובד, עם טרדות ואחריות, וחוזרת למנטליות של ילדה. זה כמו לקחת חופש מהמציאות. פריבילגיות שיש רק לילדים.״ ״ואפרופו חופש מהמציאות, את הספרים אנחנו כותבות כמעט תמיד בתזמון הכי לא מתאים,״ מוסיפה בן-יוסף. ״את הספר הראשון כתבנו בחופש הגדול, נטעלי עם שלושה ילדים בבית, אני עם שניים, לא בדיוק סביבה רגועה לכתיבת ספר, את השני בעיצומו של המעבר שלי מאנגליה לארה״ב, ואת הספר החדש בתחילת הקורונה, כשנראה שהעולם מתמוטט.״
״בתקופות עמוסות יש מין אדרנלין כזה, שעוזר ליצירתיות, וגם לו״ז מאוד מוגבל, אז הכל נהיה יותר יעיל,״ מסכמת בן-יוסף. ״כתיבה זה כלי תרפויטי חשוב. בשבילי לחזור להיות בת עשר כשאני כותבת את הספרים האלה זאת הזדמנות לחזור ולהיות עם אמא שלי, שנפטרה לפני הרבה שנים. תמיד מפתיע אותי מחדש לגלות בדיעבד כל מיני דברים שכתבתי על אמא של גל בספר, שהם בעצם מכתב לאמא שלי.״
ינשופות 4: טיול שנתי לירח. הוצאת כתר. איורים: רונה מור.