האלימות בחברה הערבית כבר מככבת בכותרות, בכל כלי התקשורת, השכם והערב. רק בשנה החולפת נרצחו למעלה מ-129 אזרחים ערבים, בידי אזרחים ערבים אחרים, ומשפחות הפשע פועלות באין מפריע. אך מעבר לכך, מדאיגה העובדה כי נראה שתחושת אי-הביטחון והאלימות חלחלה גם לבני הנוער בבתי הספר.
במחקר חדש שנערך בפקולטה לחינוך וחברה בקריה האקדמית אונו, ראיינו סטודנטיות ערביות תלמידים ותלמידות בני ובנות 14-18 שגרים בסביבתן – כפרים וערים ערביות. הממצאים שגילו היו מטרידים מאוד. 92% מבני הנוער דיווחו כי חוו אלימות בסביבתם הקרובה, 8% הנותרים סיפרו שחוו מקרי אלימות מסיפורים של חברים.
רצח מול העיניים, חיסול ברחוב
המרואיינים סיפרו על חוויות אלימות קשות, החל ממעשי אלימות במשפחה וכלה במקרי רצח שאירעו מול עיניהם. תלמיד אחר היה עד ראייה לחיסול ברחוב, תלמידה נוספת עברה אלימות מצד בן זוגה, אביו של אחד התלמידים נורה ברגליו ונותר נכה, ובן דודו של אחד המרואיינים נרצח בשוגג.
״מקרה האלימות שאני אדבר עליו קרה עם חבר שלי – הוא נדקר כמה מטרים ממני״, סיפר אחד התלמידים. ״אחרי כמה דקות הגיעו השוטר והאמבולנס כדי לקחת אותו לבית החולים. השוטר הגיע והחקירה החלה. הוא אושפז בבית החולים וכעבור יומיים קיבלתי הרבה הודעות שהוא מת״.
סוג נפוץ נוסף של אלימות שעלה בראיונות היה אלימות בתוך המשפחה. כך סיפרה אחת התלמידות על חברתה שחוותה אלימות בביתה: ״היא הגיעה כל יום לבית הספר עם פנים חיוורות ועייפות והיא ירדה הרבה במשקל. הרגשתי שהיא לא הייתה בסדר וראיתי את העצב בעיניים שלה". לדבריה, היא שאלה את חברתה שוב ושוב אם יש לה משהו להגיד לה. "באחת הפעמים היא התמרדה ושברה את שתיקתה. היא סיפרה לי את הבעיה שלה והתחילה לבכות. אמרתי לה שאסור לה לשתוק והלכנו ליועצת כדי לספר לה מה קורה. היועצת ומנהלת בית הספר הלכו לבית של חברה שלי ודיברו עם האב, אבל לצערי זה לא היה הפתרון כי האבא כעס שהבת התמרדה ובסוף הוא הכה אותה עד שמתה״.
אובדן תחושת הביטחון וחיפוש אחר עתיד מחוץ לכפר
כחלק מהמחקר, התבקשו התלמידים על ידי הסטודנטיות לדרג את תחושת הביטחון במקום מגוריהם. הציון הממוצע בקרב התלמידים (בין 1 ל-10) עמד על 4.2, בניכוי אלה שחיים בערים המעורבות – שם חשו התלמידים בטוחים יותר באופן משמעותי.
הציון הנמוך שהעניקו התלמידים לתחושת הביטחון בערים הערביות, השליך על רצונם להישאר לגור גם בעתיד במקום מגוריהם. כך, על השאלה ״האם את/ה מתכוון/ת לגור ביישוב שבו את/ה גר/ה כיום?״, השיבו יותר ממחצית הנשאלים כי בכוונתם לעזוב בשל הפחד, ובקרב בני ה-16 ומעלה עמד שיעורם של השואפים לעזוב את הערים הערביות על יותר מ-70%.
התלמידים הסבירו את החלטתם באמצעות תשובות כמו: ״אני לא רוצה שהילדים שלי יחיו בסביבה שבה האלימות משתוללת״, ״אני לא מסכימה לגור בכפר שלי, ראיתי מספיק אלימות״, ״אני רוצה בעתיד ללכת למקום שאין בו אנשים שמפריע להם הצבע שלי״, ״אחפש אזור בטוח יותר כדי שאוכל לחיות בנוחות ולא לפחד״.
אלו שהביעו נכונות להישאר, הסבירו זאת בראיונות בקושי לעזוב את האדמה ואת המשפחה. ״כאן נולדתי״, הסבירה אחת התלמידות, "אני אוהבת את המשפחה ואת המקום״. ״אני רוצה להגיד לכל מי שסבל או היה נתון לאלימות - אל תשתוק ואל תפחד. אנחנו חייבים לשבור את קשר השתיקה בקרב בני הנוער בחברה הערבית", סיכם אחד התלמידים.
יהודה שוחט, מרצה מהפקולטה לחינוך וחברה בקריה האקדמית אונו, שהוביל את המחקר עם הסטודנטיות, מספר ומסכם: "המחקר יצא לדרך מתוך תפיסה שחינוך אינו רק לימודים תאורטיים, אלא גם צורך לחוות את השטח ולשאוף לתקן אותו. המציאות שבה חיים בנות ובני הנוער בחברה הערבית היא בלתי נסבלת. החשיפה שלהם לאלימות, לניסיונות הרצח ברחובות הכפר ולמעשי אלימות נוספים, מגבירה את הסיכויים שאותם נערים ייכנסו אל מעגל הדמים כקורבנות או תוקפים. הדרך לתיקון, עוברת בהכרה בבעיה ובהפניית משאבים לטיפול ולתיקון. הצעירים הם נקודת המפתח למאבק באלימות במגזר כולו״.