מאז פרוץ המלחמה, ילדים שלא היו להם כלל קשיים בהתנהגות, בהסתגלות, בעצמאות ועל פני השטח – ללא קשיים רגשיים כלל, פתאום החלו לפחד, לשאול שאלות לא פשוטות ולהראות לנו סימנים של חרדה. פתאום אנחנו מזהים ילדי בית ספר שלא מוכנית ללכת לשירותים לבד או להירדם לבד, ילדי גן שמפספסים או חווים יותר התפרצויות מהרגיל, וזה מתסכל.
כמובן שכדאי לקחת יעוץ מקצועי, טיפול פסיכולוגי ורגשי, אבל יש גם לא מעט דברים שנוכל לעשות בבית כדי להגביר את הוודאות ולהפחית את החרדה עד שיגיע התור לאבחון או לטיפול. בעזרת חן קלימיאן, קלינאית תקשורת מומחית בעיכוב שפה, ילדים על הרצץ האוטיסטי ולקויות למידה, בנינו 3 אסטרטגיות שיעזרו להקל על הלחץ והחרדה של ילדיכם.
בנו לו"ז תכנון יחד
שבו עם ילדיכם ובנו יחד לוח תכנון שבועי או חודשי, שבו ציירו או תכתבו מה תעשו בכל יום השבוע, מתי חוגגים ימי הולדת, מתי הולכים לחוג, מתי מבקרים את סבתא וכו'. הוודאות מפחיתה את חוסר הוודאות הקיים ומגבירה את תחושת הביטחון שאבד לילדנו (ואולי גם לנו) בתקופה האחרונה.
"עם ילדים מסוימים יש צורך לרדת לרזולוציות נמוכות יותר ולכתוב מי לוקח ומוציא אותם מהמסגרת בכל יום, מה נאכל לארוחת ערב ומי יקרא איתם סיפור לפני השינה", מדגישה קלימיאן.
הכינו אותם למצבים יוצאי דופן
כיתבו "סיפור הכנה" או "סיפור חברתי" שתפקידו להכין את הילדים למצבים יוצאי דופן. בסיפור הכוכב הראשי הוא הילד, ולכן איירו אותו או הדפיסו תמונות שלו וספרו למשל על הורה שנמצא במילואים, על האזעקות וכיפת ברזל, על הגננת שלא חזרה לגן וכדומה. שקפו בסיפור את שגרת היום של הילד עם השינוי, את הרגשות שעלולים לצוץ והציעו רעיון לשיפור התחושות.
קלימיאן מציגה דוגמה: "בכל יום אני הולך לגן" (תמונה או איור של הילד בגן), "נטע היא הגננת שלי" (תמונה או איור של הגננת), "בגן אני אוהב לשחק ב..., ומשחק עם החברים" (איורים מתאימים). "נטע לא תגיע לגן הרבה זמן" (תמונה/איור של הגן בלי נטע), "אני מתגעגע לנטע (איור מתאים), "כשנטע לא בגן אני יכול לעשות דברים שאני אוהב גם עם הגננות החדשות" (איור/תמונה שלו מחייך עם גננות אחרות).
"חשוב לציין כי בכתיבת סיפור חברתי ישנם חוקים מאוד מוקפדים, אך עצם ההתייחסות לנושא וכתיבת הסיפור באופן אופטימי ונעים, יסייעו לילדכם להתמודד טוב יותר עם המצב. את הסיפור ניתן לקרוא יחד כסיפור לפני השינה או בכל זמן שתרצו", היא ממליצה.
פשוט שבו ודברו איתם
האסטרטגיה הזו אינה מצריכה הכנה מוקדמת או כישורי יצירה, אך הורים לעתים נמנעים מלקיים אותה, היא שיחה מבוקרת עם ילדם.
"בשיחה המבוקרת נוכל לשאול את הילד שלנו "מה הוא יודע על.... (המלחמה, על המילואים, על החטופים, ועל נושאים אחרים ומאתגרים עבורנו ההורים כמו מין)", היא מסבירה. "בשיחה כזו נקפיד שלא להגיד לילד שהוא טעה ולא לבטל את דבריו, אלא להקשיב ולשאול אם יש לו שאלות בנושא. אם הוא אמר דבר מה שגוי, נספר לו מה אנחנו יודעים מבלי להגיד לו שהוא טועה. בשיחה כזו מומלץ גם לשקף את הרגשות שלנו ולאפשר לגיטימציה לכל רגש שעולה".
אנחנו צריכים לשבת ולספר את כל האמת?
"אנחנו רוצים גם לספר את האמת, אך האמת לפעמים מרה, ולכן אנחנו צריכים לשקול את מילותינו ולספר את האמת הקשורה באופן ההתמודדות שלנו, נתאר את הכוח והחוסן שלנו כמשפחה וכמדינה, על מנת לתת לילד ביטחון", ממליצה קלימיאן ."חשוב שאת השיחה הזו נעשה עם חיוך קטן על מנת להפוך את השיח לקליל ונגיש עבור הילד כך שהוא ירגיש שניתן לפנות אלינו בכל עניין ולשאול כל שאלה גם להבא".
"לצד כל האסטרטגיות מומלץ ללמד את הילדים לנשום נשימות מרגיעות (קיימים סרטונים רבים ברשת), לסייע להם בדמיון מודרך ומיינדפולנס ולשאול אותם מה הם אהבו יותר ומה הם חושבים שיכול לעזור להם? "