הסיפור של קארין ז'ורנו כמעט בלתי ניתן לתפישה. היא נולדה ב-24 בנובמבר, 1999, הבת הצעירה במשפחה. היא גדלה, עברה במערכת החינוך, התגייסה לצבא, ואחרי השירות, ב-17 באוקטובר 2022 - טסה לטיול הגדול שלה. "בדיוק שנה לאחר מכן, ב-17 באוקטובר 2023, קברנו אותה", מספרת אמה, עינבל. "זו הייתה השנה הכי משמעותית בחיים שלה. היא טיילה, חוותה עצמאות, בילתה, נהנתה, והכירה אנשים חדשים. היא חוותה חוויות שהיא מעולם לא חוותה בחייה הקצרים, והייתה במציאות שהיא לא הייתה בה מעולם. קארין הייתה ילדה שמחה ומצחיקה, והיא קצת חיה במחוברים. היא צילמה כל רגע בחייה: היא אכלה וצילמה, ישנה וצילמה, קמה וצילמה. עכשיו זה עושה טוב לראות את זה, עד שחוטפים כאפה ומבינים שזה רק סרטון, רק זיכרון".
"אם אני לא חוזרת, תדעו שאני אוהבת אתכם"
אחרי טיול בכל רחבי אמריקה חזרה קארין ארצה, וכמו שקורה לרבים אחרי הטיול הגדול - היא נכנסה לתקופת החיפוש. "אחרי הטיול קארין התבלבלה קצת, והיא לא ממש ידעה מה לעשות הלאה", מספרת אמה. "אחרי חודשיים היא השיגה ריאיון עבודה באל-על, והתקבלה לעבודה בשדה התעופה. זה היה אחד מרגעי של השיא של חייה, להשיג משהו בעצמה - ועבור עצמה. היא הייתה כל כך גאה בעצמה, והיא גם הגשימה לאבא שלה את החלום. הוא עובד בנתב״ג כבר 30 שנה, והוא תמיד חלם לאכול איתה צוהריים. לזה הוא לא זכה".
קארין בת ה-23 שברה את הרגל בתאונת עבודה, שהותירה אותה בשיקום ארוך וממושך בבית. זו הסיבה שהיא כמעט ולא הגיעה למסיבת הנובה, אליה רכשה כרטיס חודשיים מראש, מכרה אותו מיד לאחר הפציעה, ויומיים לפני המסיבה, בעודה בשיקום - רכשה אותו שוב. "באותו שישי היינו בביקורת אצל האורתופד, והוא אמר לה שבראשון היא תוכל לעבור לנעל ספורט. היא כל כך שמחה, נטו כי זה היה עוד שלב שקירב אותה לעבודה. במקביל החברים שהכי הכירה בדרום אמריקה שכנעו אותה שאפשר לרקוד על כיסא. רבנו איתה שלא הולכים למסיבה עם רגל שבורה, כי אם יקרה לה משהו היא לא תוכל לחזור לעבודה. היא הקליטה לי הודעה שזה לא אישי, אבל שהיא הולכת למסיבה. היא אמרה שהיא לא רוצה לשבת בבית ולבכות בזמן שכל החברים שלה רוקדים במסיבה. היום אנחנו בוכים בזמן שהיא רוקדת בשמיים".
בבוקר ה-7 באוקטובר התעוררה ענבל לטלפון מקרובת משפחה, שעם בתה הלכה קארין למסיבה. "פתחנו טלוויזיה, וכמה דקות אחרי קארין התקשרה ואמרה שהם חוזרים הביתה. בשעה 06:58 היא שלחה לי מיקום, אבל לא הבנתי איפה היא. היא אמרה לי שהם בדרך הביתה ושלא אדאג, אז מבחינתנו כל אותו הבוקר קארין בדרך הביתה ואנחנו לא דואגים. בשעה 08:32 היא כתבה לי ׳אם אני לא חוזרת, תדעו שאני אוהבת אתכם׳. התקשרתי אליה והיא אמרה שיורים עליהם ושהיא לא יודעת מה קורה. עדיין לא הבנו את סדר הגודל של האירוע. היא מצאה שם את נטע, בת הדודה שלה, איתה היא הלכה למסיבה, ואמרתי להן שלא יעזבו אחת את השנייה. בשעה 10:15 נטע כותבת לי ׳אל תתקשרו לטלפון של קארין, הוא אצלי׳. מאז הייתה לי הרגשה שמשהו רע קורה״.
בני המשפחה החליטו לנסוע לחפש את קארין בבתי החולים בדרום - ללא הצלחה. הם קיבלו סרטון שלה מאמבולנס, אבל לא ידעו מה עלה בגורלה במשך 11 ימים ארוכים. ואז הגיעה הבשורה המרה מכל. ״כשהיא שברה את הרגל היא צפתה בכל הסרטים של ג׳וליה רוברטס, והיא רצתה שאקנה לה ציור שלה. ב-11 ימים האלה בת משפחה שלנו ציירה לה את ג׳וליה רוברטס, ותלינו אותו כדי לזמן את קארין. ב-12 וחצי תלינו אותו, ובשלוש וחצי הגיעו להודיע לנו שהיא זוהתה״, מספרת אמה. "לא הסכמתי לקבור אותה עד שאני רואה שזו היא. יש לה קעקועים בכל הגוף, ולא היה סיכוי שאני לא אזהה אותה. האיש שהגיע להודיע לנו אמר לי 'אני מצטער, מקארין נשארו רק שלוש שיניים', וזה מה שקברנו, שלוש שיניים".
קארין הייתה באמבולנס עם 14 מבלים אחרים, והוא התפוצץ על יושביו מטיל אר פי ג׳י שירו עליו מחבלי חמאס. ״יש לנו מזל במירכאות שמצאו את השיניים, אחרת עד היום היא הייתה נעדרת״, אומרת אמה. "אחרי 137 יום התקשרו אלינו שמצאו את השעון שלה, והוא השעון שרוף לגמרי. את רק נוגעת בו הוא מתפורר. מקארין נשאר שלוש שיניים ושעון שרוף".
מי שמת מת
"במקום בו התפוצץ האמבולנס עשינו לה עמדת הנצחה, ואני משתדלת להגיע לשם פעם בשבוע. זה קצת כמו אושוויץ. מאות אנשים מגיעים לשם, ויש כבר 2 מחברות ענקיות מלאות באנשים שכותבים לקארין, אבל מאז אנחנו נושמים ולא חיים באמת. זה יום ראשון פסיכולוגית, יום שני קבוצת תמיכה, יום שלישי טיפול, יום רביעי קבוצה לאבות שכולים, ואז חמישי גם מתמלא בהנצחה. התהפכו לנו החיים. ב-6 באוקטובר היינו משפחה מאושרת, בשיא שלה. קארין מצאה את הייעוד שלה, ואני הייתי האמא הכי מאושרת בעולם. אם היית שואלת אותי אם אני רוצה משהו הייתי אומרת 'רק שיישאר כמו שזה'. גם כשהייתי מתפללת רק הייתי מודה. מהשיא של כולנו ירדנו לתחתית״".
מאז הירצחה של קארין מנסים בני המשפחה לעסוק בהנצחתה. עם מופע סטנדאפ שהם מתכננים, מצפה עליו הם מפנטזים וקעקוע שהם כבר עשו - ענבל ובני המשפחה עושים הכול כדי לשמור את קארין בתודעה: "קארין הייתה מצחיקה ומלאת חיים. סטנדאפיסטים שמקלילה את החיים. בכיתה י"א העירו אותה לבוא לטקס של רבין, והיא אמרה למורה ׳מה זה יעזור אם אני אבוא, הוא יקום? מי שמת מת׳, וזה הפך להיות המשפט שלה. כשהיא נרצחה עשינו קעקוע משפחתי. קארין הייתה מאוד אוהבת ללכת למצפה טל, עם חברות, גבינות, ויין. היום אני חולמת להקים שם את מצפה קארין. מצפה שאני אבוא אליו עם הנכדים, עם 2-3 נדנדות, ונשב במקום של קארין".