דווקא השנה, אחרי חמש שנים של חינוך ביתי, החלטתי לרשום את הילדים לגן. רציתי לתת למערכת החינוך הציבורית הזדמנות, ובחודש ספטמבר שני ילדי הגדולים, בן שלוש ובן חמש, הלכו יחד לראשונה לגן עירייה המלמד בשיטרה המונטסטורית. מריה מונטסטורי טענה בעבר כי "משחק הוא הדרך של הילדים ללמוד את מה שלא ניתן ללמוד אותם", ואני בהחלט מסכימה איתה.
מאז פרצה מגיפת הקורונה והבנתי שאין כמו הבית. הילדים שלי לא חזרו לגן מאז שיצאו לחופשת פורים לפני חודש וחצי. שלושה בנים שובבים ומתוקים שאוהבים את העולם הגדול נצורים בביתם. נכון, יש טרמפולינה ומשחקים ועשרות פעילויות יצירה, אבל אני מעולם לא למדתי איך להיות גננת וזה לא תפקידי. אני בסך הכל אמא שאוהבת את ילדיה.
אחרי חודש וחצי במצב הזה, השאלה האמיתית שמטרידה אותי היא מה הם באמת עשו בגן. האם במהלך השנה הם באמת מקבלים יותר ממה שהם יכולים לקבל בבית, או שמא מערכת החינוך לגיל הרך היא מעין פלסטר להורה הצעיר, כדי שיוכל ללכת לעבודה ולקבל מרווח נשימה?
אחרי חודש וחצי שבו אני מנסה להמציא את עצמי בכל יום מחדש, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שנסמוך על עצמנו. אנחנו יכולים לדאוג לילדים שלנו, ואנחנו יכולים גם לחנך אותם וללמד אותם. זה יקרה כשנבין שמכל דבר אפשר ללמוד: אפשר ללמד אותם חשבון בזמן ארוחת הצהריים, כשהם סופרים את השניצלים שבחרו לשים לעצמם בצלחת, ובעזרת פירות וירקות אפשר ללמד אותם גם את קשת הצבעים. אפילו גיאוגרפיה אפשר לתווך להם כשמסתכלים על תמונות של טיולים משפחתיים.
רק הבוקר בני בן החמש סיפר לי שלא למד על אותיות בגן; הודות לקורונה הוא כבר יודע לכתוב אותיות ולפתור תרגילי חיבור וחיסור. אני לא כועסת על מערכת החינוך, אבל השלמתי עם המצב שאני צריכה לדאוג להם, כי איש לא יודע מתי מערכת החינוך תשוב לסדרה.
ההוראה בישראל משתנה, המציאות משתנה, ואני בסך הכל מנסה להפיק מהלימון לימונדה; גם ככה כבר פתחתי מסעדה במטבח. אין ספק שלא לשם כך התכנסנו, אך הכל יהפוך לקל יותר ברגע שנצא מהחשיבה שהטמיעו בנו, לפיה מערכת החינוך היא זו שדואגת. הלימודים האמיתיים מתרחשים בבית, בחוויות ובמשחקים.