מה אפשר לומר על בכי של תינוק? שהוא מטריד? שהוא מציק? שהוא נוגע בנקודה עלומה בבטן ומחורר אותה מבפנים? בפרט כשזה התינוק שלך, ובפרט כשהוא חסר אונים כל כך. וגם את.
אני מנסה להבין מדוע קשה לי כל כך עם הבכי של התינוק שלי. יש משהו בבכי של תינוק שהוא קשה יותר מכל בכי אחר. אולי הוא מעצים את תחושת חוסר האונים שלי, אולי הוא מזכיר לי, באמצעות זיכרון חושי שנצרב בגוף, משהו נשכח מהינקות שלי, איני יודעת. אני רק יודעת שאף שבילד השלישי אני רגועה יותר ולחוצה פחות, עדיין קשה לי לשאת את הבכי. פעם שאלה אותי מישהי שראתה אותי עם איתן: "זה בטח הילד הראשון שלך, נכון?" "לא, זה השלישי", עניתי. איני בטוחה שהיא התכוונה להחמיא. אולי הרגישה את הלחץ שלי, אולי הבחינה שאני נושאת אותו הרבה על הידיים, אולי חשה את הדאגה ואת האכפתיות שלי. אכן קשה לי לשאת את הבכי גם של ילדי השלישי.
אחת הסיבות לקושי היא חוסר ההבנה. התינוק אינו יכול לדבר ולהסביר מה מציק לו, וחוסר הפשר מטריד. את רוצה שהבכי ייפסק. את רוצה שיהיה לו טוב. את רוצה להרגיש טובה ומבינה ומכירה ויודעת. ואת לא. אולי הוא רעב? אולי כואבת לו הבטן? אולי החיתול שלו מלוכלך ומציק? אולי הוא צריך לגהק? אולי צומחות לו שיניים? אולי הוא חולה? אולי התנוחה שלו אינה נוחה לו? את מנסה לטפל בכל אחת מהסיבות האפשריות בזו אחר זו, ובדרך כלל בסוף משהו עובד, אבל לא תמיד. אי-הידיעה וחוסר ההצלחה למצוא את המקור לבכי מובילים לתחושת תסכול, ואת מחכה לרגע שבו תדעי יותר ושבו ההיכרות וההבנה יעניקו לך את התחושה שאת אמא טובה. עם הזמן, ככל שאנו לומדות להכיר את התינוק שלנו, כך אנו לומדות להבין טוב יותר את סיבת הבכי שלו. ההבנה הזאת מייצרת בנו חוויה של קשר בעל משמעות וקרבה וגם חוויה של שליטה.
אני מנסה להבין מדוע קשה לי כל כך עם הבכי של התינוק שלי. יש משהו בבכי של תינוק שהוא קשה יותר מכל בכי אחר. אולי הוא מעצים את תחושת חוסר האונים שלי, אולי הוא מזכיר לי, באמצעות זיכרון חושי שנצרב בגוף, משהו נשכח מהינקות שלי, איני יודעת.
יש תינוקות שבוכים יותר ויש שבוכים פחות. פעם חשבתי שהכול תלוי בהורים. כפסיכולוגית חשבתי שלהורים יש כוח אדיר להשפיע על ילדיהם. אני עדיין חושבת כך, אך כיום אני צנועה יותר בעמדותיי. כשגידלתי את שלושת ילדיי יכולתי לעמוד על ההבדלים במזג שלהם, שהופיעו כבר מרגע היוולדם ומלווים אותם עד כה. לא הכול תלוי בי. הידיעה הזאת משחררת, אך ברגעים שאני לא מצליחה להרגיע ולעצור את הבכי, היא גם מתסכלת. תינוקות בוכים, בין השאר, כי זו הדרך שלהם לדבר. אין להם יכולת קוגניטיבית וגופנית להפיק מילים ברורות מפיהם, והבכי הוא מסר.
מחקרים מראים כי אסור לתת לתינוקות קטנים לבכות לזמן ממושך. הבכי מעורר בהם חרדה, והם זקוקים לדמות מכילה ומרגיעה. הידיעה שאת חלק ממצבי הבכי יחליפו בעתיד מילים — משעמם לי, משהו לא נוח לי, אני רוצה לדבר איתך, אני צריך תשומת לב — יכולה לעזור לנו לקבל את הבכי כתופעה טבעית ואף ברוכה אצל התינוק.
הבכי של איתן מכאיב לי. אני מרימה אותו שוב ושוב על הידיים, וכשהגב כבר כואב לי אני מוסרת אותו לידיו של בעלי או לידיה של אימי, שגם לה כבר קשה להחזיק אותו. איתן אוהב שנושאים אותו על הידיים. אני מנחמת את עצמי שעוד מעט איתן יתחיל ללכת ולכולם יהיה קל יותר, שעוד מעט הוא יתחיל לדבר ויוכל לבטא את עצמו ולהסביר מה מציק לו ומה הוא רוצה. רק עוד מעט נותר לי להתמודד עם הבכי הינקותי הזה, שמצליח להזעיק אותי אליו ולנסות להקל עליו בכל דרך. וכנראה שזו היא בדיוק המטרה.
פרק מתוך הספר החדש "פעימות אם: מדריך לאם לאחר הלידה". הדס אגוזי פרקש, פסיכולוגית קלינית מומחית ומאמנת אישית וארגונית בכירה, המתמחה בחוסן אישי, מציעה בספרה כלים פרקטיים ליצירת חוסן אישי אצל נשים לאחר לידה ראשונה. את הספר כתבה אגוזי פרקש במהלך חופשת הלידה עם בנה השלישי, ודרך התמודדויות ואתגרים אישיים בהם היא משתפת, לצד הסתמכות על מחקרים וניסיון רב כאשת מקצוע, היא מלמדת את הקוראות להפוך את התקופה שלאחר הלידה להרבה פחות מטלטלת.