כבר כמה ימים אני מחכה שמישהו יגיד משהו, יעשה משהו. הרי לא יכול להיות שבנשימה אחת סוגרים את כל מערכת החינוך – כולל גנים, כולל מעונות יום, כולל מסגרות פרטיות – ומודיעים שהמשק ימשיך לעבוד. זה לא רק מנוגד להיגיון, זה פשוט לא ממש אפשרי. אה רגע, זה כן.

כבר בסגר הקודם, כשהתחילו לפתוח בהדרגה את שוק העבודה אבל מערכת החינוך נותרה סגורה, הוכחנו, למעלה ממיליון הורים בישראל, שאנחנו יכולים הכל. אנחנו יכולים לחלק את היום למשמרות, לטמטם ילדים מול המסך, לצעוק עליהם שהם מעזים להפריע לנו כשאנחנו בזום עם המנהל, להשלים מיילים בלילה, לשפוך אלפי שקלים על עזרה בלית ברירה, לקרוס כלכלית, לקום בבוקר - ולהמשיך לחייך. 

כנראה שהבאנו על עצמנו את המצב הזה שבו אף לא סופר אותנו. אחרי יומיים שאף אחד כמעט לא פצה פה בנושא, ולא תהה למה צריך בכלל לסגור יחד עם בתי הספר גם את הגנים והמסגרות הפרטיות שבהן אחוזי ההדבקה ככל הנראה נמוכים יותר (לפי כתבה שפורסמה ב-N12 במעונות היום המפוקחים אחוז ההדבקה עומד על פחות מחצי אחוז), אתמול עוד הגדילו לעשות ובדקה ה-90 החליטו להקדים את הסגר ביום נוסף ללא התראה מוקדמת. פשוט יריקה בפרצוף.

משבר הקורונה: נערכים לסגר בתל אביב (צילום: Miriam Alster/Flash90)
תל אביב במהלך הסגר הקודם|צילום: Miriam Alster/Flash90

אולי אנחנו אשמים כי גם היום אנחנו כבר עסוקים בהכנת טבלאות צבעוניות עם פעילויות, רבים על בייביסיטריות או מנסים לגרד ימי חופשה ולשכנע את הסבתא לעבור לגור במרחק 500 מטר מאיתנו. פשוט מקבלים את רוע הגזרה

אם נתוני התחלואה דורשים סגירה (וספק אם זה אכן המצב כי לא בודקים כלל את אחוזי ההדבקה במסגרות הפרטיות שמהוות את המסגרות המרכזיות לגיל הרך בגילאים 0-3) – אז בואו נמצא דרך הגיונית לסגור. נמצא פתרון מנגנון פיצוי להורים עובדים, נקים מסגרות אלטרנטיביות לעובדים חיוניים. אני בכלל לא מדברת על הנזק שנגרם לילדים בגיל הרך, שרק התחילו להסתגל למסגרת החדשה שלהם ועוד שלושה שבועות (בתקווה) ייאלצו לעבור את התהליך המטלטל מחדש.

להפתעתי, גם כלי התקשורת יישרו קו עם החלטת הממשלה ובכלל לא העלו את השאלות האלה – איך יכול להיות ש-10 אנשים יכולים להתכנס במבנה סגור כדי להתפלל אבל 10 פעוטות לא? למה לאפשר ירידי קניית ארבעת המינים אבל לא פעילויות לגיל הרך בחצר הגן? במקום זה חגיגות השלום המזויפות כבשו את שערי העיתונים וכמעט בשום מקום לא מצאתי התייחסות למה שבאמת מעסיק פה מיליון אזרחים.

"סיימנו להרכין ראש ולקבל את הדין בהכנעה"

איך בעצם הגענו, הורים צעירים בישראל, למצב שאין אף אחד בסביבה שדואג לאינטרסים שלנו? שאין לנו שום ייצוג פוליטי?

אולי אנחנו אשמים כי גם היום אנחנו כבר עסוקים בהכנת טבלאות צבעוניות עם פעילויות לשלושת השבועות הקרובים, רבים על בייביסיטריות או מנסים לגרד ימי חופשה ולשכנע את הסבתא לעבור לגור במרחק 500 מטר מאיתנו. פשוט מקבלים את רוע הגזרה ולא מנסים אפילו לשנות את ההחלטות השרירותיות של הממשלה הגברית הזאת.

אבל אני בכל זאת רוצה להפנות אצבע מאשימה גם לנבחרי הציבור שלנו – לכאורה אין פה אפילו נושא סקטוריאלי, ילדים יש לכל המגזרים, ואיכשהו נדמה שאנחנו שקופים. אפילו אותם שרים שהבטיחו שהם נכנסים לממשלה עם מואשם בפלילים רק כדי לדאוג לאינטרסים שלנו בתקופה המחורבנת הזאת לא ניסו לרגע לעצור את הטירוף הזה או לשאול את השאלות. אפילו לא שרים שיש להם ילדים קטנים בבית, אפילו לא נשים, אפילו לא אחת שעדיין נמצאת בחופשת לידה וכותרת המשרד שלה היא "שוויון חברתי", כן כן גם מירב כהן הצביעה בעד.

דבר אחד בטוח, אנחנו סיימנו להרכין ראש ולקבל את הדין בהכנעה. אם אף אחד לא דואג לזכויות שלנו, הגיע הזמן שנתחיל לדאוג להן בעצמנו - ונתחיל בלהעניש את נבחרי הציבור שהוכיחו שאנחנו והילדים שלנו לא על סדר היום שלהם.