בדצמבר 1941 התרחש מחזה לא שגרתי בתחנת האוטובוס בת גלים בחיפה. קבוצה של עשרות יהודים הגיעה מגרמניה במסגרת עסקת חילופי שבויים עם הנאצים. הילדה בת ה-5, הדסה גור אריה, היתה אחת מהן, לצד אמה יוכבד פלורה. סיפורה מתועד בסרט החדש "ההחלפה" בבימויו של אבידע לבני שישודר היום (ד'), ערב יום השואה ב-HOT8. "אנחנו בנות מזל של ממש, לא היה שום סיכוי שנינצל. כמה אנשים ניצלו לעומת אלה שהושמדו? במשפחה שלנו כמעט איש לא שרד, הם נמחו", היא מספרת בשיחה עם mako.
סיפור ההישרדות שלהדסה החל כשהייתה בת שלוש בלבד. לאחר שעלתה עם הוריה לישראל מפולין, אמה קיבלה הזמנה לחתונה של אחותה בוורשה. "אמא מאוד רצתה לנסוע. היא לא הבינה הרבה, היא אמרה שהעולם לא יכול להשתגע כל כך מהר אבל לא שאלו אותה", היא נזכרת.
ב-1939 המשפחה הפליגה לפולין דרך רומניה באונייה "פולוניה", אותה אנייה שהובילה שנתיים וחצי לפני כן את הדסה לישראל. "כשהאונייה הגיעה לרומניה היה ברור שקורה משהו באירופה וחצי מהנוסעים חזרו לישראל. המשפחה שלי המשיכה". כשהגיעו לבית הסב, הוא נדהם משום שהיה בטוח שיבטלו את הנסיעה בשל המלחמה. "הגענו ישר להפצצות. הסבא ניסה בכל מחיר למצוא דרך להחזיר אותנו", מספרת הדסה שכיום כבר בת ה-88.
המשפחה המורחבת שהגיעה לחתונה נאלצה להסתתר במרתף הבית במשך 18 ימים. "הפציצו את פולין עד שהיא נפלה. לא ידעתי עד כמה ורשה נהרסה, שמענו את הקולות והאזעקות, הרגשנו את ההפצצות מהמרתף", היא מספרת. מהמרתף זוכרת הדסה את המדרגות הצהובות ואת אמה מחזיקה אותה קרוב אליה.
סבתה נפטרה במהלך המלחמה מדלקת ריאות, "הם לא אמרו לי שהיא נפטרה אלא שנסעה למקום אחר", היא אומרת. "לא איבדתי אף פעם את התקווה שאיפגש עם אמא, שמרתי איתה על קשר באמצעות גלויות. אני הייתי בבית של הסבים, סבתא הייתה בדיכאון עמוק ולא תקשרה. היא הבינה שזה לא עוד פוגרום".
במקביל הסב המשיך לחפש דרך שהשתיים יחזרו לארץ ישראל (פלשתינה דאז) ומסר את דרכונן לחברת נסיעות איטלקית כדי שיוכלו לנסוע דרך איטליה, אך בעקבות הפלישה לפולין, עלו הנאצים על עקבותיהן והגיעו לבית לקחת את האם. "אני זוכרת דפיקה בדלת. הגיעו החבר'ה עם הנעליים החומות ואסרו את אמא בתור נתינת אויב". הפעם הבאה שהדסה אותה תהייה יותר משנתיים לאחר מכן, שבהן שהתה בגטו ורשה, תוך פחד שהנאצים יגלו שהיא ללא תעודה מתאימה. "אם הייתי ברחוב ומישהו היה שואל מי אני, עד שהייתה תשובה היו מפצחים לי את הראש. אז לא נתנו לי לצאת מהבית בגטו, פעם אחת כשיצאתי ראיתי גופות מכוסות מסביב", היא מספרת.
"פתאום הכל צף"
במשפחה ניסו לחבר בין הבת לאם, ומאחר שבישראל היו לא מעט גרמנים - בהם משפחת הטמפלרים, גרמנים שהגיעו ארצה עוד בסוף המאה ה-19 - הוחלט החליטו לבצע "חילופי שבויים" ולהחזיר אותם לגרמניה תמורת היהודים הארץ-ישראלים. דודתה של הדסה ניצלה את ההזדמנות ומצאה אישה פולנייה שנשואה לגרמני שתיקח אותה לברלין, ובמקביל במסגאת העסקה שוחררה האם מהכלא. "לקחו אותי מהגטו והלכתי לבד עם מזוודה עד סוכת השומר. השומר היה בהלם כשראה יהודייה יוצאת מהגטו. הוא השתולל, פתח את המזוודה וזרק את כל הדברים. בצד השני עומדת הגויה שאני לא מכירה והיא אומרת לו שאם אני לא יוצאת אז נאחר את הרכבת. השומר צלצל ואישרו לו אבל זה לקח הרבה זמן והיה מאוד מלחיץ. שנים אחר כך, כשהלכתי לראות אופרה והייתה סצנה שבה הילדה הופיעה עם מזוודה קטנה, התחלתי לבכות בלי הפסקה. פתאום הכל צף".
מה את זוכרת מהמסע לברלין?
"נסעתי עם אישה שאני לא מכירה בתא שינה. כשיצאנו מהרכבת צעקתי לעבר אמי. הייתה שמחה גדולה עבורי באיחוד - סוף כל סוף ראיתי את אמא שלי. היא שאלה אותי מה קורה עם סבתא. היא הבינה מהתשובה שלי שהיא מתה. אני לא הבנתי למה היא בוכה, כי היא צריכה להיות שמחה שבאתי".
אולם גם בברלין היו לא מעט קשיים. האם אמורה הייתה לשכור חדר אצל יהודי בברלין בכסף שהממשלה הבריטית העבירה, ובשל יהדותן השתיים נעו באזור מוגבל בעיר וחיכו במשך שלושה שבועות להחלפה: "אני זוכרת שהלכנו ברחוב וראיתי תמונה של איש עם שפם ומאוד התפלאתי ושאלתי 'מי זה?'. אמא שלי ממש פחדה שמישהו ישמע שיש ילד בגרמניה שלא יודע מי זה היטלר וסימנה שאפסיק. אני גם זוכרתשהלכנו לקנות בשר והמוכר סיפר לי מההתחלה ועד הסוף את הסיפור של 'כיפה אדומה'. כנראה שחייכתי במקומות הנכונים והוא לא הבין שאני לא יודעת מילה. אמא שלי השתגעה מפחד וחיכתה רק שהסיפור ייגמר".
לאחר שלושה שבועות הן עלו לרכבת הטרנס-אירופית למסע בן עשרה ימים לארץ ישראל. "היינו 46 אנשים בחילוף הראשון, אחר כך היה חילוף יותר גדול. אנחנו הגענו בחנוכה, זה חג החירות הפרטי שלי, בדצמבר 1941".
"אני חושבת שזה שהצלחתי לצאת ללא טראומה בזכות האנשים שהיו סביבי. לא הייתי בחוץ ובקור, סכנת החיים לא הייתה מול עיניי, הם גוננו עליי. היה לי מזל, אם המשא ומתן היה נמשך יותר זמן הייתי הולכת עם כולם לטרבלינקה. ב-1942 כבר התחילו את ההשמדה. לסבא אין קבר, הוא עלה בעשן בטרבלינקה. מתוך כל המשפחה בפולין שרדה רק דודה אחת מאושוויץ והיא נפטרה כאן בגיל 44. היא הייתה מאוד חולה אחרי המלחמה וצעדת המוות".
עד השנים האחרונות עבדה הדסה גור אריה כמטפלת ופסיכותרפיסטית, היא מעולם לא הביאה ילדים: "האם לא הקמתי משפחה בגלל הילדות? האם בחרתי במקצוע בגלל זה? אין תשובה אחת", היא אומרת. עם זאת היא מאמינה שהניצוץ הטיפולי החל אז: "התחלתי לצפות באנשים כבר מהמרתף בוורשה, הסתכלתי עליהם והייתי קשובה. כנראה שבשנתיים שהייתי בגטו היה לי הרבה מאוד זמן ללמוד את הסביבה, הבנתי הרבה פעמים שאני לא יכולה לדבר וניסיתי לפצח אותם דרך העיניים שלי".
כשאת רואה היום את האנטישמיות עולה בעולם עולה בך מחדש החשש?
"יש הרבה דברים לצערי שמזכירים את מה שקורה עכשיו, כולל גל האנטישמיות. זה כאילו לא קרה כלום, העולם לא למד כלום, הייתי פשוט מזועזעת. המחשבה שעוד פעם הקיום שלנו בסכנה היא דבר מאוד מערער".
"אני חושבת שמאוד חשוב שיידעו ויכירו את הסיפור שלי דווקא בגלל כל מכחישי השואה.זה חשוב אני משתדלת לספר את מה שקרה לי כמה שיותר בשנים האחרונות. לדעת ולא לשכוח. אנחנו היהודים בכל מקום מתבלטים, כנראה שזה צורך שיהיה זר ואויב. עכשיו אחרי ה-7.10 אנחנו יודעים שההיסטוריה חוזרת, ובצורה כל כך קשה".
הסרט "ההחלפה" ישודר הערב (רביעי) בשעה 21:15 ב-HOT8 וזמין לצפייה, ב-HOT VOD וב-NEXT TV