בישראל, חמת גדר היה האתר הראשון ליפול. לפני שבועיים הודיע המנכ"ל, שרון ניניו, כי הוא לא רואה אפשרות לפתוח את העסק שלו ולהחזיר את 150 העובדים מחל"ת בזמן הקרוב. זה סיפור עצוב, זה תמיד סיפור עצוב, אבל בחמת גדר, על כל אייליו, נחשיו וכמובן תניניו המפורסמים - שעדיין מחפשים בית חדש - הוא עצוב ומורכב בהרבה. הרבה אתרים תיירותיים בישראל עומדים ריקים, זה דבר אחד, אבל כשמדובר בשמורת חי או גן חיות, העלילה, מטבע הדברים, מסתבכת. אי אפשר להוציא תנין לחל"ת – בחיות צריך לטפל, חיות צריך להאכיל, וזה דורש כסף וכוח אדם, אי אפשר סתם לתלות שלט של "נתראה אחרי הקורונה". וגם אם כבר מקבלים החלטה קשה כמו למסור את החיות, זה לא פשוט עניין של "הנה קחו קוף, כל הקודם זוכה". בכל השמורות וגני החיות, החיות מקיימות מארג חברתי מורכב, המובן באמת רק לאנשי מקצוע, שיכולים להעריך איך ומתי ניתן לשלב אצלם פרטים חדשים.
זאת תופעה עולמית, כמובן. כבר במאי דיווח הניו יורקר שרוב גני החיות בארצות הברית פיטרו או הוציאו לחל"ת כמחצית מהצוותים שלהם. בקנדה, שתי פנדות נאלצו לחזור לסין כאשר צוות גן החיות בקלגרי הבין כי הם לא מסוגלים לספק להן את דיאטת הבמבוק הבלעדית שלהן. גן החיות העצום של פילדלפיה פנה החודש לציבור, לראשונה, בבקשה לתרומות. החיות המאכלסות אותו אוכלות ארוחות בשווי מצטבר של חצי מיליון דולר בשנה. ובגרמניה, במקרה שעשה הכי הרבה כותרות, בגן החיות נוימונסטר, המחזיק כ-700 חיות, המנהלת ורנה קספרי אמרה שאם לא תהיה לה ברירה – והיא הדגישה שזה יהיה המקרה החמור ביותר – והיא לא תוכל לרכוש מזון לחיות, היא תיאלץ להרדים חלק מהחיות על מנת שתוכל להאכיל את החיות האחרות.
את האיום הזה צריך להבין בהקשר שלו – הוא נאמר באפריל, אז הקורונה הייתה עוד מציאות טריה, מאיימת ולא מובנת. הוא היה הצהרה לתקשורת, בשיחה עם סוכנות החדשות הגרמנית DPA, וכנראה נועד יותר לזעזע ולמשוך תשומת לב למצוקה של גני החיות מאשר כל דבר אחר. ובכל זאת, זה נאמר (וזה לא שלא היו לכך תקדימים בעבר. אבל על כך בהמשך).
החיות מבינות שאף אחד לא בא
כיום אפשר כבר לקבוע כי חצי שנה אחרי, אף אחד לא נאכל בנוימנסטר, לפחות אף אחד שלא היה אמור להיאכל. באירלנד, הממשלה העבירה 1.6 מיליון יורו לתמיכה בגני החיות. עבור גן חיות כמו זה של דבלין, הקיים מאז 1830, זו טיפה בים; בתרגום לעלות התפעולית החודשית שלו, אם הם היו גן החיות היחיד שהיה מקבל סיוע, מדובר בארכה של שלושה חודשים ושבוע. עובדה, במקביל לפרסום על הסיוע הממשלתי גן החיות בכל זאת פנה גם לציבור וגייס שני מיליון יורו נוספים. עוד ארבעה חודשים.
אבל כמו בכל שאר התעשיות, גם אם מבצע החיסון העולמי יהיה הצלחה מסחררת והעולם יחזור לתפקד, כמו בתחזיות האופטימיות ביותר, באביב, אולי בתחילת הקיץ – עבור עסקים רבים זו רק תחילתו של המשבר. הכיסים של הגדולים שבהם אולי עמוקים מספיק בשביל להחזיק אותם עד אז, אבל איפה הם יהיו בסוף 2021? ומה יקרה עם הקטנים, שיקרסו עד אז או כבר קורסים? גני החיות, כמובן, נמצאים במשבר ייחודי: עובד אפשר, עם כל הצער שבדבר, לפחות במובן המעשי – לשלוח הביתה. לאן שולחים טיגריס?
שרי הוריצ'ני, מגן החיות של סנטה ברברה, אמרה לניו יורקר שכמה מהחיות, במיוחד פילים, קופים ושאר זנים בעלי אינטליגנציה גבוהה הפכו לתלותיות ודרשו תשומת לב חריגה מהמטפלים כאשר הבינו שאף אחד לא בא לצפות בהן
וזה עוד מבלי להיכנס להיבטים התנהגותיים: חלק מהחיות, שהתרגלו לתזרים מבקרים עקבי, היו מבולבלים כאשר פתאום הם היו מוקפים רק בבני מינם ובמטפלים (שפעלו לרוב בהרכב חלקי וקרסו תחת הנטל). בני האדם אולי מסתכלים על החיות, אבל גם החיות מסתכלות על בני האדם. שרי הוריצ'ני, מגן החיות של סנטה ברברה, אמרה לניו יורקר שכמה מהחיות, במיוחד פילים, קופים ושאר זנים בעלי אינטליגנציה גבוהה הפכו לתלותיות ודרשו תשומת לב חריגה מהמטפלים כאשר הבינו שאף אחד לא בא לצפות בהן. אפשר לחשוב הרבה דברים שונים על גני חיות, אבל עבור החיות הגרות בהם, מדובר בנורמה שהן לא מכירות אחרת ממנה. בקיצור, קשה לראות מצב בו במהלך מיתון עולמי גני חיות יהיו בראש סדרי העדיפויות של מישהו ממקבלי ההחלטות – אבל ההשלכות עבורם עלולות להיות הרסניות בצורה ייחודית לגמרי.
"בסגר הראשון היינו סגורים 50 יום, בסגר השני 80", מספרת שגית הורוביץ, דוברת ספארי רמת גן. "הספארי עובד לפי עונות וזה חיסל לנו בדיוק את שיא עונת המבקרים – הסגר הראשון את פסח, השני את חגי תשרי". הספארי פועל כתאגיד עירוני, מה שאומר שהוא לא מקבל מימון ממשלתי או עירוני, ורק נהנה מסיוע של עיריית רמת גן בכמה תחומים – בין היתר, העירייה היא ערבה להלוואה בסך 10 מיליון שקלים שהספארי נאלץ לקחת מוקדם יותר השנה על מנת להמשיך ולתפקד. יום פעילות יחיד של הספארי עולה כ-150 אלף שקלים. "בסגר הראשון עוד חשבנו שנכסה את הנזקים בקיץ ובחגי תשרי, אבל זה מן הסתם לא קרה".
"בסופו של דבר כרגע הספארי לא בסכנה", מבהירה הורוביץ. "אבל זה פתח לקשיים בעתיד. אתה רוצה פיתוח, אתה רוצה להביא עוד בעלי חיים, ואלה דברים שלא יקרו אם המצב לא ישתפר. זה לא שאנחנו מוציאים אוכל מהפה של בעלי החיים. אבל בסופו של דבר, זה מקום שהמטרה שלו היא להפגיש בין בני אדם לחיות בר, והתפקוד שלו נפגע והייעוד שלו נפגע".
זה לא שאנחנו מוציאים אוכל מהפה של בעלי החיים. אבל בסופו של דבר זה מקום שהמטרה שלו היא להפגיש בין בני אדם לחיות בר, והתפקוד שלו נפגע והייעוד שלו נפגע
שגית הורוביץ, דוברת ספארי רמת גן
נגיע לרגע לפני שלא יהיה אוכל ואז מישהו יזדעק
לא כולם בכלל יסכימו כי מודל גני החיות הוא מודל בריא או בר קיימא. ב-2014 כתבת הסביבה של הארץ, נטע אחיטוב, פרסמה במוסף סוף השבוע של העיתון כתבה ארוכה שקראה לסגירתם של כל גני החיות, כתגובה לאירוע שעלה לכותרות אז, כאשר גן חיות בדנמרק המית ג'ירף בריא משיקולי ניהול אוכלוסיית הג'ירפות (על מנת לצמצם נזקים גנטיים שהיו עלולים להיווצר). גן החיות הכפיל את השערוריה כאשר נתן את גופת הג'ירף למאכל לאריות בהם החזיק. ואף שכותרת הכתבה הבטיחה את "כל הסיבות שבגללן עדיף לבטל את המוסד הזה", השורה התחתונה אליה אחיטוב הגיעה הודתה בכך שהמציאות אינה מאפשרת באמת את ביטולו, לפחות לא בטווח הקצר; הרוב המוחלט של החיות שהתרגלו לחיות בגני החיות מסביב לעולם אף פעם לא יצליחו להסתגל לחיים בחוץ, גם אם תינתן להם ההזדמנות.
גם בפרספקטיבה עכשווית, אורן בן יוסף, פעיל זכויות בעלי חיים, שאף פרסם שני ספרים בנושא ("ראו את החיה" ו"חיה ללא תכלית") נאלץ להסכים. "השורה התחתונה היא שדב קוטב לא צריך להיות בברלין והיפופוטם לא צריך להיות ברמת גן", אומר בן יוסף. "זה נשמע מצחיק כשאומרים את זה, אבל צריך להגיד את זה, כי זה מה שקורה וזה אבסורד. אנחנו יכולים להסתכל על זה בראייה ביקורתית ולהגיד, המצב הקטסטרופלי הזה מראה לנו בעצם את הבעיה של גני החיות. אני מבין שג'ירפה שחיה כל החיים שלה בכלא לא יכולה להשתחרר, ודב קוטב אני לא יודע כמה טבע נשאר לו לחזור אליו. אבל אני חושב שאפשר להשתמש במשבר הזה כדי לשנות את האופן בו אנחנו מסתכלים על גני חיות, לעבור ממקומות שמשרתים בני אדם למקומות שמשרתים חיות".
זאת ודאי לא הפרספקטיבה היחידה על מקומם של גני החיות בעולם – באוקטובר ה-BBC פרסם כי גני חיות, ובפרט הגדולים שבהם הם מהתורמים המובילים לשימור זנים ברחבי העולם, תרומתם, גם בכספים וגם בשימור דה פקטו של זנים בסכנת הכחדה בסביבות הסגורות שלהם, הרחק מסכנת טורפים ואדם, נאמדת במאות מיליוני דולרים בשנה. בן יוסף אמנם מציע מעבר הדרגתי למודלים מבוססים על חוות חופש, אבל בעצמו מודה שהוא לא מציע אותו מזווית כלכלית – ואכן קשה לאמוד היתכנות בה מתחמים כאלו יוכלו לשרוד ולשגשג במידה שאפילו תתקרב לאתרים פתוחים למבקרים.
אני מבין שג'ירפה שחיה כל החיים שלה בכלא לא יכולה להשתחרר. אבל אני חושב שאפשר להשתמש במשבר הזה כדי לשנות את האופן שבו אנחנו מסתכלים על גני חיות, לעבור ממקומות שמשרתים בני אדם למקומות שמשרתים חיות
אורן בן יוסף, פעיל זכויות בעלי חיים
למרבה הצער, הדיון על מוסריותם של גני החיות הוא ארוך ומסועף מכדי להעמיק בו כאן. וגם פעילי בעלי החיים שיכלו לקרוא לפני שנה או חמש שנים לסגור את כל גני החיות בוודאי לא התכוונו שההצעה שלהם תהפוך למציאות בנסיבות כמו אלו, בהם חלק גדול מהם עלול לעמוד בפני סגירה כפויה וללא תוכנית יציאה מסודרת כבר בחודשים הקרובים. אם לא די בחודשי הסגר הכפויים, הרי שגם העובדה שהקורונה היא מחלה זואונוטית (עוברת מחיה לאדם) יכולה לפגוע בגני החיות. באפריל פורסם בנשיונל ג'יאוגרפיק כי מספר אריות וטיגריסים בגן החיות בברונקס חלו בקורונה; בדצמבר המחלה פגעה בארבעה אריות בגן החיות בברצלונה. אלו הם מקרים אנקדוטליים, והחיות החלימו במהרה, אבל כשמדינות נוקטות – ולמרבה הצער אין ברירה אלא להודות שבצדק – באמצעים קיצוניים כמו חיסול אוכלוסיות חיות שלמות בקרבן התפרצה המחלה, כמו השמדתם של 17 מיליון חורפנים בחוות פרוות בדנמרק שבהם התגלתה מוטציית קורונה, מספיקות כמה התפרצויות דרמטיות בגני חיות שירתיעו מבקרים עתידיים.
אבל למנכ"ל הספארי רמת גן, המשמש גם כמנכ"ל משותף של אירגון גני החיות בישראל – שמו, בצירוף מקרים בלתי ייאומן הוא גם אורן בן יוסף – אין כרגע זמן להתעסק בשאלות פילוסופיות. המשבר שלו הוא מיידי. "יש עלינו רגולציה משולשת, של משרד החקלאות, משרד הפנים ושל המשרד לאיכות הסביבה. בשביל ביקורת יש לנו שלושה אבות, אבל בשביל לקבל תמיכה – אפס. היינו סגורים במשך 120 יום ובגלל שאנחנו לא מתועדים כגוף פרטי אלא כתאגיד עירוני, אנחנו לא זכאים לשום עזרה. לא להנחה בארנונה, לא למענקים על זה שהחזרנו עובדים מחל"ת".
"לא יהיה מצב שלחיות לא יהיה מה לאכול. בסוף מישהו יכניס את היד לכיס", מודה בן יוסף (של הספארי). "אנחנו נגיע לרגע לפני שלא יהיה אוכל לחיות ואז מישהו יזדעק. המדינה מחויבת, לפי אמנות בינלאומיות, לדאוג לרווחת בעלי החיים שנמצאים בה. אפילו כשסגרו את חוות מזור, חווה חקלאית, בסוף מישהו מצא את הכסף". בן יוסף מתייחס בכך למקרה בו שמורת הקופים, שקלטה את הקופים ששוחררו מהחווה, בה הם הורבעו לצרכי ניסויים, עתרה בהצלחה לבג"צ בדרישה שהמדינה תשתתף בהוצאות האחזקה שלהם. "אבל למה צריך להגיע לרגע לפני?", בן יוסף שואל בתסכול, מהדהד שאלה ששאל, בקול רם או בשקט, כנראה כל אזרח ישראלי בשנה האחרונה, במאות הקשרים שונים. רק דב הקוטב שגר ברמת גן לא יודע שמתקיים סביבו (וסביב שכניו) כל הדיון הזה. למעשה, הוא אפילו לא יודע שהוא ברמת גן.
