אחת האמיתות העצובות בנוגע למחקר מדעי מכל סוג הוא שכדי להגיע למודעות הציבור הרחב, צריך שמישהו ימות. מטוס החלל "ספינת חלל 2" (SpacheShipTwo), שנועד לקחת תיירים אל מחוץ לאטמוספירה, התרסק בסוף השבוע בקליפורניה, במהלך טיסת ניסוי. אחד הטייסים נהרג, האחר נפצע. ספינת חלל 2 הייתה פרויקט מרגש ומעורר השראה של חברת Virgin Galactic שפעילה מאז 2004, וערכה טיסות ניסוי מאז 2010 – אבל לגבי רבים מקוראי החדשות ההתרסקות הייתה הפעם הראשונה שבה שמעו על החללית או על הפרויקט. פשוט, עד היום היא בעיקר טסה, וזה לא היה כל כך מעניין. כדי לקבל כותרות, משהו צריך להתרסק.
ימים בודדים לפני כן, קרתה תאונה אחרת: טיל Antares לא מאויש, שנשא מטען המיועד לתחנת החלל הבינלאומית, התפוצץ מיד עם המראתו. המשימה הכושלת הייתה שייכת לחברת Orbial Science, במסגרת הסכם עם נאס"א. הצירוף של שני האירועים האלה יצר את מה שהוא בוודאי השבוע הגרוע ביותר שחוותה אי פעם תעשיית החלל הפרטית. ועל כך, קורא העיתונים האקראי בוודאי היה מגיב ב: מה, יש תעשיית חלל פרטית?!
לטוס לחלל זה קשה
זה גם מסובך, יקר, ומסוכן. כתוצאה מכך, במשך עשרות השנים הראשונות של תולדות הטיסות לחלל, הגופים היחידים שבאפשרותם היה לממן טיסות לחלל – ולא משנה מאיזה סוג – היו מדינות. יוזמת חקר החלל הגדולה ביותר בעולם היא כמובן נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, האחראית לרבים מהפיתוחים וההישגים הידועים ביותר אי פעם בתחום החלל: לוויין התקשורת הראשון, מעבורת החלל, הנחתת רובוטים על מאדים, וכמובן, האדם הראשון על הירח. נאס"א אחראית לאינספור פריצות דרך והישגים מדעיים חשובים, אבל כל זה עלה כסף, הרבה מאוד כסף. בשנים 1965-1967, לקראת המשימה לירח, נאס"א תוקצבה ביותר מ-5 מיליארד דולר בשנה; בהצמדה לערך עדכני, זהו סכום השווה ערך לכ-38 מיליארד דולר. אף גוף בעולם, מלבד ממשלת ארה"ב, לא היה מסוגל להזרים סכומים כאלה – בוודאי שלא לרשות שאין לה שום מטרה פרקטית קצרת טווח: נאס"א לא פיתחה כלי נשק, הנחיתה על הירח לא הפכה את אמריקה לבטוחה יותר ובוודאי שלא הכניסה כסף.
לברית המועצות באותה תקופה הייתה תכנית חלל משלה, ובהמשך הצטרפה אליהן גם תכנית החלל האירופאית. ועדיין, מאחורי כל חללית עמדה מדינה אחת לפחות. לא היו בנמצא גופים פרטיים בעלי המשאבים – או המוטיבציה – להמריא לחלל. כי טיסה לחלל זה ממש קשה, כאמור. אבל המצב הזה השתנה בהדרגה: ארצות הברית, רוסיה ואירופה הרפו בהדרגה מהמונופול שלהם על החלל, ושיתפו פעולה עם חברות פרטיות במסעות מעלה. בינתיים, העלות של פרויקטים חלליים צנחה: זה עדיין רחוק מלהיות זול או קל, אבל כבר לא צריך להשקיע בכל טיל תקציב של מלחמה עם חמאס. חלק ניכר מתעשיית החלל עבר הפרטה, אבל רק במילניום הנוכחי התחילו לצוץ פרויקטים רציניים ראשונים שאינם קשורים כלל לסוכנויות החלל הלאומיות, אלא ליזמים פרטיים לגמרי. חלקם דוחפים לשיפור הידע האנושי והמחקר המדעי, אבל אחרים מונעים על ידי שאיפה הרבה יותר נפוצה ומקובלת – הרצון לעשות כסף.
אחת הידועות ביוזמות האלה היא חברת Virgin Galactic, ש"ספינת חלל שתיים" שלה היא זו שהתרסקה. האיש שמאחורי החברה הוא ריצ'רד ברנסון, המיליארדר שהוא הבעלים של כל אימפריית Virgin – שכוללת (רשימה חלקית בלבד) חברת תקליטים, ספרים, בנקים, משקאות קלים, חברת תעופה וטלפונים סלולריים. ברנסון הוא מה שנהוג לכנות "דמות צבעונית". בעוד רוב המיליארדרים של העולם נוטים להישאר מעונבים בטירותיהם, ברנסון עושה את מה שכולנו אומרים שהיינו עושים אילו היו לנו מיליארד דולר: יוצא להרפתקאות ומנסה לשבור שיאי עולם. הוא צלח את האוקיינוס האטלנטי במפרשית, וניסה (אך נכשל) להיות האדם הראשון שיקיף את העולם בכדור פורח. הוא רוצה גם לקנות לעצמו טיסה לחלל – ומכיוון שהוא ריצ'רד ברנסון, אולי הוא אפילו יצליח.
החזון: דיקפריו וליידי גאגא מרחפים ללא משקל
SpaceShipOne הייתה החללית המאוישת הראשונה במימון פרטי שהצליחה לצאת את גבולות האטמוספירה ולהגיע לחלל. ב-2004, הפרויקט זכה ב-X-Prize – פרס של עשרה מיליון דולר שהובטח ליוצרי כלי הטיס הראשון במימון פרטי שיגיע לגובה של מעל 100 קילומטר (הגבול המקובל של סוף האטמוספירה ותחילת "החלל"), ינחת, ויחזור לטיסה נוספת בתוך פחות משבועיים. ברנסון היה אחד המממנים של הפרויקט, ולאחר שהוא הסתיים, גייס את הצוות לחברה שהקים – תחת השם הבכלל-לא-מגלומני-מה-פתאום Virgin Galactic. הדור החדש של החללית שפותח, "ספינת חלל 2", נועד לעשות יותר מגיחה ייצוגית לחלל: הוא היה אמור להיות מיזם כלכלי מכניס, שיפתח את עידן התיירות לחלל.
כל מי שחלם להיות אסטרונאוט אבל לא הצליח לו, כל מי שהובטח לו שיגיע לירח אבל מצא עצמו מאוכזב בגיל 22, יוכל עכשיו להגיע לחלל בעצמו, כך הכריז ברנסון. כל מה שצריך הוא לקנות כרטיס. זה, יש להודות, לא זול: 250 אלף דולר, במכירה מוקדמת, לא כולל עמלות. מובן מאליו שלא מדובר בסכום השווה לכל נפש וזמין להמונים המשוועים למילקי. אבל בקרב העשירים והמפורסמים של העולם, ההצעה הייתה קורצת למדי, וברנסון – איש שלא ממש זר ליחסי ציבור – ידע שחלק חשוב מהפרסום שיקבל יהיה משיכת סלבריטאים. והוא עשה זאת. הרבה לפני ש"ספינת חלל 2" עשתה את טיסתה המסחרית הראשונה, 500 כרטיסים כבר נמכרו, ודווח שבין רוכשי הכרטיסים נמצאים טום הנקס, לאונרדו דיקפריו, ג'סטין ביבר, סטיבן הוקינג ליידי גאגא, אשטון קוצ'ר, דמי מור ואנג'לינה ג'ולי. כולם, אגב, ייאלצו לחכות: המקומות בטיסה המסחרית הראשונה שמורים לברנסון עצמו ולבנים שלו.
ומה בדיוק קנו לעצמם הסלבס ששילמו רבע מיליון דולר? קודם כל, יוקרה. "ספינת חלל 2" היא חללית קטנה, שבה יש מקום לשני טייסים ושישה נוסעים; בניגוד לתחנות החלל הפונקציונליות והמכוערות של נאס"א, היא חללית סקסית. היא מעוצבת כמו משהו מתוך סרט אנימה, נישאת על ידי מטוס בשם "אביר לבן 2" ואז מתנתקת ממנו, מפעילה את מנוע הסילון ורוכבת על גבי עמוד אש אל מעל לאטמוספירה.
אבל שם פחות או יותר זה נגמר, כי בסופו של דבר היומרות של "ספינת חלל 2" קטנות מאוד. למעשה, אפילו ההגדרה שלה כ"חללית" היא גבולית. היא לא מתיימרת לטוס לכוכב אחר, לירח, או אפילו להיכנס למסלול סביב כדור הארץ, בדומה למעבורת החלל. מה שכן מובטח לתיירי החלל זו טיסה באורך של כשעתיים בגובה רב מאוד, שבמרכזן – דקות בודדות בלבד של שהיה מעבר לגבול האטמוספירה. באותן דקות בודדות יוכלו אנג'לינה ולאונרדו לצפות דרך החלון על האופק המתעקל – בגובה כזה כבר אפשר לראות בעין בלתי מזוינת את הקטע הזה שכדור הארץ הוא כדור – ולחוות חוסר משקל. ברנסון התעקש, בעלות לא קטנה, לאפשר לנוסעים להתנתק מכיסאותיהם ולרחף בחופשיות בחללית – אחרת מה הכיף בזה? אין ספק שמדובר בחוויה, אם כי האם מדובר בתמורה הולמת למחיר הכרטיס – זה כבר מוטל בספק (כרטיס לדיסנילנד עולה פחות ממאה דולר, ואפשר להישאר שם יום שלם!).
אך תיירות החלל לא נגמרת בחזון הסלבס המעופפים של ברנסון; יש כמה רעיונות אסטרונומיים הרבה יותר, שמאחוריהם עומדים לא מעט בכירי חברות ההייטק, ואלה שמזרימים מיליארדים לחברות שתאורי המשימה שלהם נשמעים כאילו הם לקוחים מתוך סרטי מדע בידיוני. ג'ף בזוס, הבעלים של "אמאזון", הקים את חברת Blue Origin ששמה לה למטרה להוזיל באופן משמעותי את עלויות הטיסה לחלל; אלון מאסק, המיליארדר העתידן ממייסדי חברת פייפאל וחברת המכוניות החשמליות טסלה, יצר את SpaceX, המפתחת סוגים חדשים של טילים ושואפת – במפורש, על פי הצהרת הכוונות שלה – להגיע למאדים. לארי פייג' ואריק שמידט, שניהם אנשי גוגל, לצד ג'יימס קמרון, במאי "אווטאר", הם שלושה מהמשקיעים ב-Planetary Resources, חברה ששמה לעצמה מטרה שנשמעת כמו פנטזיה מוחלטת: כריית מחצבים מתוך אסטרואידים. האם היא תצליח? מוקדם לדעת, אבל דבר אחד בטוח: זה לא יקרה בקרוב. אם Planetary Resources תגשים אי פעם את משימתה, היא עשויה להכניס סכומי עתק בקנה מידה שיגרום אפילו לביל גייטס להיראות כמו בן המעמד הבינוני, אבל בדרך לשם, אין ספק שמיליארדים רבים יזרמו לחלל. מי שמחפש השקעה בטוחה, ימשיך להשקיע בנדל"ן. רק אנשים שיש להם הרבה מאוד כסף, הרבה מאוד זמן, ורצון להירשם בדפי ההיסטוריה כחלוצי החלל, משקיעים בכריה באסטרואידים.
ממוסקבה לניו יורק בשעה
על פי התכנית המקורית, התיירים הראשונים היו אמורים לצאת לחלל כבר ב-2007. אבל החלל, כאמור, הוא קשה. הפרויקט סבל מדחיות חוזרות ונשנות, וגם תקלות טרגיות: התפוצצות של מיכל דלק הרגה שלושה עובדים בשנת 2007. ובכל זאת העבודה המשיכה – ותאריך היעד לתחילת הפעילות המסחרית, נכון לשבוע שעבר, היה 2015. ההתרסקות, שבה נהרג הטייס מייקל אלסברי בין ה-39, מטילה, כמובן, בספק גדול את תחילת הפעילות הזאת. ברנסון עצמו כבר הודה שפרויקט תיירות החלל מוטל עכשיו בספק, אבל הבטיח לא לוותר, לחקור את ההתרסקות ולהמשיך לעבוד לקראת היעד. עם זאת, אין ספק שטיסות התיירות נדחו בכמה שנים לפחות, וייתכן שעכשיו לאונרדו דיקפריו יהסס יותר לפני שיעלה לחללית.
אלסברי הוא לא הראשון שנפל קורבן לחקר החלל, ולא סביר שיהיה האחרון. הדרך לחלל מסוכנת ורצופה חללים. שלושת טייסי "אפולו 1" מתו על כן השיגור. שתי מעבורות, הצ'לנג'ר והקולומביה (שעל סיפונה בין השאר אילן רמון הישראלי) אבדו עם כל צוותן. וזוהי, כמובן, רשימה חלקית בלבד. אף אחד מהאסונות האלה לא עצר את המירוץ לחלל; אף אחד מהם לא גרם לנאס"א לחשוב שאולי בעצם זה לא שווה את זה. תשאלו כל אסטרונאוט, והוא יגיד לכם שחקר החלל הוא אחד הדברים החשובים ביותר שהאנושות יכולה לעשות למען עצמה. יום אחד נצטרך לעזוב את כדור הארץ, ואנחנו צריכים להיות מוכנים לכך. הרחבת הידע האנושי היא ללא ספק מטרה נעלה.
אבל וירג'ין גלקטיק לא עמדה להרחיב את הידע האנושי, היא עמדה להטיס כמה אנשים עשירים מאוד לנסיעת תענוגות קצרה. רוב האנשים יסכימו שהטסתו של ג'סטין ביבר לחלל למשך חמש דקות היא לא מטרה ששווה למות בשבילה. לכן, כשמדובר במיזמים פרטיים, קשה הרבה יותר להצדיק את הקורבן. הצהרות בנוסח "המטרה מצדיקה את הסכנות" נשמעות כנות יותר כשהן מגיעות מפי מדעני נאס"א שבורי לב מאשר מפי ריצ'רד ברנסון, איש עסקים נהנתן.
כל זה נכון בהחלט, ובכל זאת, חשוב לזכור גם שטיסות התיירות של "ספינת חלל 2" לא היו המטרה, אלא האמצעי. מכירת כרטיסים יקרים להפליא לאנשים עשירים מאוד היא הדרך שבה הפרויקט הזה היה עשוי להצדיק עצמו כלכלית, ובכך להקל על המשך המחקר. "ספינת חלל שלוש", אם וכאשר תקרה, עשויה להציע טיסות במחיר קצת יותר שפוי, ולהיות יותר מגניבה מרכבת הרים. וגם, אסור לשכוח שלטיסה מעל לאטמוספירה יש יתרונות מלבד צפייה בנוף: היא מקצרת מרחקים באופן ניכר. טיסה ממוסקבה לניו יורק, למשל, יכולה להימשך שעה בלבד. התקדמויות מדעיות שהצעידו את האנושות קדימה לא נוצרו רק על ידי סוכנויות ממשלתיות שטובת האנושות הייתה לנגד עיניהן – רבות מהן נוצרו על ידי חברות מסחריות, שניסו לקדם בעיקר את עצמן, והתועלת לאנושות הייתה רק בונוס צדדי. אידיאלים ומטרות נעלות הן חשובות מאוד, אבל אין להקל ראש בכוחם המניע של חמדנות וקפיטליזם. אם תורמים אותם למטרות טובות, אפשר להגיע לירח.