ברברה מאקל זכורה עוד בימינו בתור אחת מקורבנות החטיפה המפורסמות ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. בתו של יזם הנדל"ן והמולטי-מיליונר רוברט מאקל, היא למדה באוניברסיטת אמורי במדינת ג'ורג'יה לפני שנדבקה בשפעת הונג קונג לקראת חג המולד של שנת 1968. באותה תקופה הייתה התפרצות של הווירוס ברחבי המדינה ובתי החולים היו עמוסים במטופלים. על כן, אמה של ברברה, ג'יין, הגיעה כל הדרך מביתה בפלורידה כדי לטפל בסטודנטית הצעירה. השתיים התארחו במלון ה-Rodeway Inn בעיר דיקאטור, סמוך לקמפוס. התכנון המקורי היה שג'יין תישאר עם בתה עד שזו תבריא לחלוטין. אולם, התוכניות שלה עלו בתוהו.

17 בדצבמבר, 1968. בסביבות השעה 04:00 בבוקר, שתי הנשים התעוררו מדפיקןת חזקות בדלת של חדרן. מהצד השני היו שני אנשים שהציגו את עצמם כשוטרים וטענו שבן זוגה של ברברה, סטיוארט האנט וודוורד, היה מעורב בתאונת דרכים. הן פתחו את הדלת ובאותו רגע, השניים התפרצו פנימה עם נשקים שלופים והצמידו מטלית ספוגה בכלורופורם לפניה של ג'יין – שעד מהרה איבדה את הכרתה. כמה שעות לאחר מכן, כשהיא התאוששה מסם ההרדמה, ג'יין מצאה את עצמה בחדר ריק עם ידיים קשורות. היא מיהרה אל פקיד הקבלה ב-Rodeway Inn ומשם הזעיקה את רשויות החוק.

בזמן שרק נודע ל-FBI על חטיפתה של הסטודנטית הצעירה, ברברה מאקל כבר הייתה בדרכה לפינה נידחת ביער בצפון ג'ורג'יה. כשהחוטפים הגיעו ליעדם, הם הכניסו אותה לתוך תיבת עץ מחוזקת בלוח פיברגלס, צילמו אותה במצלמת פולורואיד עם שלט עליו נכתב "חטופה" וסגרו את התיבה. ברברה אז נקברה בחיים בעומק של כ-60 ס"מ מתחת לאדמה וננטשה.

500 אלף דולר בשטרות של 20

רוברט מאקל היה באותה תקופה אחד מאנשי העסקים המיוחסים ביותר בפלורידה וככזה, הוא הכיר באופן אישי את נשיא ארה"ב דאז – ריצ'ארד ניקסון. הוא יידע את הנשיא לגבי הפרשה, וזה הורה לראש ה-FBI באותה תקופה, ג'. אדגר הובר, לטפל בעניין. באותו זמן החוקרים חיפשו שני גברים צעירים, על בסיס עדותה של ג'יין – שאמרה שמבין השניים שהתחזו לשוטרים היה גבר בשנות ה-20 המאוחרות לחייו, ובחור נוסף ש"נראה כמו נער". כמה ימים לאחר מכן, בני המשפחה קיבלו את מכתב הכופר מהחוטפים המסתוריים.

החוטפים דרשו 500 אלף דולר במזומן, בשטרות של 20 דולר, ואמרו להוריה של ברברה שאם הם מסכימים לתנאים, עליהם לפרסם זאת בהודעה במדורי הדרושים של העיתונים באזור מיאמי. רוברט וג'יין הסכימו והעסקה יצאה לדרך. באותה תקופה, הסכום נחשב לאחד מסכומי הכופר הגדולים ביותר בתולדות ארה"ב.

בני הזוג עקבו אחר ההוראות של החוטפים והשאירו מזוודה עם הכסף על חומה סמוך לקו החוף באי פייר, דרומית למיאמי. שני אנשים אז לקחו את המזוודה ונמלטו מהאזור עם סירת מנוע גנובה – אבל משהו השתבש. תושבי האזור שמעו את הרעש של סירת המנוע והזעיקו את רשויות החוק למקום. שוטרים שהגיעו לזירה נתקלו בחוטפים ואלו ברחו ברכב מילוט אחרי שנטשו את המזוודה מאחור. היום ידוע שבאותו זמן משטרת מיאמי כלל לא הייתה מודעת לעובדה שה-FBI חוקרים את חטיפתה של ברברה מאקל, ובכירים בבולשת חששו שהתקרית עשויה לסכן את חייה של הסטודנטית.

הוריה של ברברה מיהרו לפרסם הודעות נוספות במדורי הדרושים של עיתוני מיאמי והסביבה, ולהבהיר לחוטפים שלא היה להם שום קשר לעימות עם השוטרים. כמו כן, הם ביקשו לתאם מחדש את ההעברה של הכסף. לא עבר זמן רב והם קיבלו מיקום חדש להשאיר בו את המזוודה – והפעם התוכנית הצליחה.

החוטפים של ברברה מאקל קיבלו את הכופר שלהם ב-19 בדצמבר, 1968. חוקרי ה-FBI ובלשים ממשטרת מיאמי בדקו במקביל את לוחית הזיהוי של רכב המילוט מניסיון תשלום הכופר שהשתבש, וגילו שהבעלים שלו הוא אדם ששמו ג'ורג' דיקון. אולם, בדיקה מעמיקה של העניין חשפה שמדובר במתחזה והבעלים האמיתי היה איש אחר שקוראים לו גארי סטיבן קריסט. יממה חלפה מאז העברת הכסף ומפקדת ה-FBI קיבלה טלפון מאיש שחשף את המקום שבו ברברה נקברה בחיים. אותו איש היה גארי סטיבן קריסט.

ג'. אדגר הובר על הקו

20 בדצמבר, 1968. חוקרי ה-FBI מצאו את התיבה שבה קברו את ברברה מאקל ביערות ג'ורג'יה. התיבה נמדדה באורך של קצת יותר מ-2 מטרים, וברוחב ועומק של כ-90 ס"מ. החוטפים קברו את ברברה בתיבה יחד עם סוודר כדי שתוכל להתחמם, מעט מזון, מעט שתייה, מאוורר ופנס. כמו כן, בחלקה העליון של התיבה היו שני צינורות אוורור שהגיעו מעל פני האדמה. ברברה הוצאה מהתיבה כשהיא מיובשת, אך פרט לזה מצבה הבריאותי היה טוב. ג'. אדגר הובר אז יצר באופן אישי קשר עם הוריה של הסטודנטית ועדכן אותם לגבי מצבה.

ברברה סיפרה מאוחר יותר לחוקרים שהפנס שהותקן בדופן התיבה הפסיק להאיר כמה שעות אחרי שנקברה לפני שכבה. כלומר, היא שכבה בחשיכה מוחלטת כמעט כל הזמן עד שמצאו אותה. כמו כן, התיבה לא הייתה אטומה למים והבגדים שלה נרטבו תוך זמן קצר.

החוטפים של ברברה מאקל נתפסו כמה חודשים אחרי שחוקרים מצאו את הסטודנטית הצעירה. קריסט ניסה להימלט מהרשויות ולעשות את דרכו אל מעבר לגבולה הדרומי של ארה"ב. הוא קנה סירה מנוע בכסף של הכופר ותכנן לברוח דרך מפרץ מקסיקו. אולם, האיש שמכר לו את כלי השיט דיווח על כך לרשויות החוק ומשטרת פלורידה פתחה במבצע מעצר. יותר מ-200 שוטרים סרקו את אזור קו החוף של מיאמי, עם סירות ומסוקים. קריסט בסופו של דבר נתפס אחרי שנטש את סירת המנוע שלו באחד האיים מול קו החוף של דרום פלורידה. זמן קצר לאחר מכן, שוטרים תפסו גם את השותפה שלו לפשע: רות אייזמן שייר.

אמה של ברברה טענה בתחילת הפרשה שהיא ובתה הותקפו במלון על ידי פושע בוגר ונער. למרות זאת, לאורך החקירה התברר שאותו "נער" הייתה בעצם רות אייזמן שייר, שהיגרה לארה"ב מהונדורס. שמה נחרט מאז בדפי ההיסטוריה של ארה"ב בתור "האישה הראשונה ברשימת האנשים המבוקשים ביותר של ה-FBI". שייר נתפסה על ידי הרשויות בעיר נורמן, אוקלהומה, ב-5 במרץ 1969 – באותו יום שבו שוטרים עצרו את קריסט בפלורידה.

קריסט הורשע בעברת חטיפה ונידון למאסר עולם בשנת 1969. שייר הודתה בעברות המיוחסות לה במסגרת הסדר טיעון ונידונה ל-7 שנות מאסר. היא שוחררה על תנאי 4 שנים לאחר מכן ובסופו של דבר, גורשה בחזרה לארץ הולדה. קריסט שוחרר מהכלא על תנאי בשנת 1979, אחרי שריצה 10 שנות מאסר. הוא נעצר שוב בשנת 2006 לאחר שנתפס מול חופי אלבמה עם 17 ק"ג של קוקאין ונידון ל-5 שנות מאסר. הוא שוחרר על תנאי בשנית ב-2010 ומאז חי בעיר מוביל בדרום אלבמה.

ברברה מאקל נישאה לסטיוארט וודוורד אחרי פרשת החטיפה. היא כתבה מאז את הספר 83 Hours ‘till Dawn (תרגום: 83 שעות עד לזריחה) ובו תיארה את רגעי האימה בהם היא הייתה קבורה מתחת לאדמה. בעלה הלך לעולמו בשנת 2013. כיום, ברברה עדיין מתגוררת בפלורידה.