מקרי חטיפה הם מהפשעים המבעיתים ביותר שאנחנו יכולים לדמיין כי הם פורטים בו זמנית על שתי נימות: הפחד האישי להיחטף - שלא תהיה לנו דרך לחזור, שניעלם ונישכח, ובמקביל, אנחנו מפחדים ממה שיקרה כשייקחו מאיתנו משהו, שיחטפו אותו; איך נעמוד חסרי אונים מול מציאות מעוותת, שמשהו מהותי נלקח ממנה ואין לנו את היכולת להחזיר אותו.
ומעל לכל, חטיפה היא פשע מצמרר כי במקרים רבים היא מהירה ומיידית, כמעט קלה לביצוע. לא סתם מתעקשת השפה העברית על הקשר בין "חטיפה" ל-"בחטף". רגע אחד יש ילד, וברגע השני הוא נעלם. איך בכלל אפשר לעכל את זה? לא פלא, אם כך, שהתרבות שלנו מתעסקת בצורה כמעט כפייתית בחטיפה ובחטופים. רק בשנים האחרונות ראינו בקולנוע את "חדר", "נראתה לאחרונה" ואת "הקריאה", ובטלוויזיה את "חטופים" ו"קימי שמידט", שניסתה לזרוק מעט הומור בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו. ובעוד רצח ועינויים פופולריים יותר בסרטי אימה, החטיפה משולבת בתסריטים דרמטיים. זה אמיתי, אומרת לנו הוליווד. הפחד הקמאי שלנו מפני חטיפות זוכה כל הזמן לתוספות וחיזוקים, ואם איכשהו אתם מבני המזל שלא מפחדים, אולי המקרים הבאים ישנו את דעתכם.
דורותי-אן דיסטלהרסט
מקרה ההיעלמות של דורותי-אן דיסטלהרסט ניצב כדוגמה מובהקת לחוסר האונים שאופף את המעורבים במקרי חטיפה רבים. דורותי-אן היתה בת 5, והפעם האחרונה בה נראתה בחיים הייתה בדרך חזרה מגן הילדים. דורותי-אן עשתה את הדרך מדי יום ולא היתה כל סיבה שדווקא באותו יום, בספטמבר 1934, היא תסטה מהמסלול המוכר או תתעכב בנקודה כלשהי. לאחר שלא הגיעה חזרה לביתה, פנו הוריה למשטרה ודיווחו על היעדרותה. הסיפור על הילדה האובדת התפרסם במהירות, ומשלחות חיפוש נפרשו ברחבי העיר נאשוויל במטרה למצוא את דורותי-אן.
אך הפרסום הרב, שכלל סיקור נרחב בעיתונים מקומיים, אולי רק פגם בסיכוייה של דורותי-אן לחזור הביתה בשלום. משפחת דיסטלהרסט קיבלה מכתב ובו דרישה לכופר, ואז אחד נוסף ועוד מכתב ועוד אחד. מכתבי הכופר הגיעו לא רק מנאשוויל, ואפילו לא רק ממדינת טנסי - אחד מהם הגיע אפילו מהעיר אוגוסטה שבג'ורג'יה, מרחק 630 ק"מ מנאשוויל, ונכתב בו שאם לא ישולם לחוטפים כופר בסך 175,000 דולר - פניה של דורותי-אן יושחתו בחומצה.
הדיסטלהרסטים לא ידעו למי להם להאמין, ובוודאי שלא יכלו להגיב לכולם או לעמוד בדרישות הכספיות שהוצבו בפניהם על ידי מתחזים אנונימיים. המשטרה אף המליצה להם להתאזר בסבלנות עד שפרטי חקירה נוספים ייאספו, אבל אלפרד, אביה של דורותי-אן, לא שמע לעצה הזו ונסע עד ניו-יורק כדי להיפגש עם מי שטען שהוא-הוא החוטף של בתו, ואף שילם לו 5,000 דולר. רק לאחר חודשים התגלה שהמתחזה מעולם לא ביקר בנאשוויל, והוא נעצר ונשלח לכלא באשמת סחיטה.
רק שנה לאחר המקרה, התגלתה גופתה של דורותי-אן על ידי עובדים בבית חולים מקומי, שחפרו בחצר המוסד בכוונה לשתול בה גינה. גופתה של הילדה נמצאה בקבר רדוד, ולא רחוק ממנה התגלו גם הבגדים שלבשה והתיק שלקחה איתה לגן. נתיחת הגופה חשפה כי בין כל מכתבי הכופר היה מכתב אמיתי יחיד - זה שנשלח מאוגוסטה. פניה של דורותי-אן, שעל פי החשד הוכתה למוות על ידי חוטפיה, הושחתו כמעט ללא היכר על ידי חומצה, והיא זוהתה רק לפי השיניים שבפיה.
תמי-לין לפרט
ילדותה של תמי-לין לפרט עברה תחת אור הזרקורים. כמיטב המסורת האמריקאית, היא השתתפה בעשרות תחרויות יופי לילדות, וכנראה זכתה בלא מעט מהן. אמה, לינדה, שמחה לערבב משפחה וביזנס, הפכה לסוכנת עצמאית בתחומי האופנה והמשחק וניהלה את קריירת הדוגמנות של תמי-לין מביתן שבקליפורניה. קצת לפני יום הולדתה ה-18, לוהקה תמי-לין לתפקיד קטנטן בסרט נעורים זניח בשם Spring Break. כשהצילומים נגמרו, היא הוזמנה למסיבת הסיום שיועדה לאנשי הצוות, ונמשכה סוף שבוע שלם. על פי עדויות של אמה, היא חזרה מהמסיבה הזאת כשהיא אדם אחר. תמי-לין נעשתה פרנואידית, והביעה בפני אמה לא פעם את החשש שמישהו מנסה לפגוע בה. היא התקשתה להישאר לבד בבית וסירבה לשתות או לאכול מזון שלא הייתה בטוחה במקורו. למרות מצבה המעורער של הבת, החליטו השתיים שתמי-לין תיסע לצילומי סרט נוסף אליו התקבלה - "פני צלקת", בכיכובו של אל פאצ'ינו.
תמי-לין הצטלמה במהירות לסצנות הדרושות, וכשחזרה הביתה - מצבה רק החמיר. היא התפרצה בזעם על לינדה ושברה מספר חלונות בבית. לינדה לקחה את בתה לטיפול נמרץ במחלקה פסיכיאטרית, אולם בבדיקות שנערכו לתמי-לין לא נמצאו שרידי סמים בגופה והרופאים המליצו שלא לאשפז אותה. למחרת, הופיע אחד מידידיה של תמי-לין ולקח אותה לטיול על חוף הים. לפי עדותו, הם החלו להתווכח, ובמהלך הוויכוח תמי-לין דרשה שיעצור את המכונית וייתן לה לרדת. הוא עשה זאת, אבל כשחזר על עקבותיו - תמי-לין נעלמה.
הוא לא היה מסוגל לספק פרטים נוספים. ידידים נוספים של הצעירה אמרו כי סיפרה להם שבכוונתה לנסוע להוליווד ולהתמקד בעבודתה כשחקנית, אך היא מעולם לא הגיעה למבחני הבד שנקבעו לה. ברבות השנים, למעלה מעשר גופות שנתגלו ברחבי ארצות הברית נחשדו תחילה כגופתה של תמי-לין לפרט, אולם בדיקות מז"פ הוכיחו שוב ושוב שמדובר בנשים אחרות. סוזאן, אחותה של תמי-לין, מפעילה גם בימים אלה קבוצת פייסבוק שקוראת להמשיך ולחפש את הילדה הכוכבת שיצאה מביתה לפני 33 שנים - ולא חזרה.
ילדי משפחת סודר:
ההיעלמות של מוריס, מרתה, לואיס, ג'ני ובטי - חמישה מתוך עשרת ילדיהם של ג'ורג' וג'ני סודר (Sodder) מזעזעת קודם כל בגלל המסה - חמישה ילדים שנעלמו בבת אחת. נסיבות היעלמותם רק מסבכות עוד יותר את העלילה: ביתם של משפחת סודר עלה באש בסוף דצמבר, בשנת 1945. ארבעה מילדי המשפחה הצליחו להימלט (אחד שירת בצבא באותה תקופה), וחמשת הילדים שישנו באותה עת בקומה השנייה של הבית - נלכדו בלהבות. אביהם ניסה לפרוץ אל הבית הבוער ולחלץ אותם, אך החלונות בקומה העליונה ננעלו. הבת הבכורה יצאה להזעיק את מכבי האש, אולם שירותי הכיבוי המצומצמים בעיירה פאייטוויל שבווירג'יניה המערבית לא הגיעו למקום לפני 8 בבוקר.
אבל רק בשלב הזה הסיפור נעשה מוזר באמת: אם חמשת הילדים אכן נספו בשרפה - הם לא הותירו אחריהם שום שריד פיזי, גם לא שיניים או עצמות. בחקירה נוספת שנערכה ארבע שנים לאחר השרפה, נמצאו שרידי עצמות שנשלחו מיד לפתולוג מומחה, שזיהה אותן כעצמות של אדם בתחילת שנות ה-20 לחייו. מוריס, המבוגר בילדי משפחת סודר האבודים, היה רק בן 14 בליל השרפה והדו"ח הפתולוגי קבע כי מאוד לא סביר שאלה עצמותיו. הזוג סודר סירב להאמין שילדיו אכן מתו. הם פרסמו את תמונותיהם בעיתונים רבים והציעו פרס של 5,000 דולר למי שיספק להם מידע על גורלם של החמישה. הם קיבלו עשרות מרחבי הארץ, אך אף אחד מאותם "טיפים" לא הוביל למציאת הילדים.
ב-1968, 23 שנים אחרי היעלמות ילדיהם, נשלחה אל בני הזוג סודר תמונה של גבר שהיה יכול להיות בן גילו של לואיס, אחד מחמשת הילדים. הגבר בתמונה היה בעל תווי פנים דומים לאלה של בנם, והם מיהרו לשלוח בלש פרטי לכתובת ממנה הגיע המכתב. הבלש הפרטי מעולם לא השלים את עבודתו והקשר איתו אבד. סילביה סודר, הילדה הצעירה ביותר במשפחה, חגגה השנה 73. עד היום היא טוענת כי אחיה לא נהרגו אלא נחטפו.
טימות'י פיצן
בחודש מאי 2011 הופיעה איימי פיצן בגן החובה של בנה, טימות'י, ודרשה להוציא אותו באופן מיידי. היא טענה כי אירע מקרה חירום משפחתי, ולקחה את הילד, אז בן 6. איימי בילתה עם בנה יום מהנה למדי בעיר אורורה שבמדינת אוהיו, שם התגוררו; הם טיילו בגן החיות העירוני ובערב שכרה איימי חדר במלונית הסמוכה לפארק מים. למחרת היא נסעה עם טימות'י לפארק נוסף, ורק כשעברו יומיים מאז שהוציאה אותו בבהילות מהגן (האירוע המשפחתי שסיפרה עליו נחשף במהרה כשקרי), התקשרה אל קרובי משפחה ודיווחה להם שהיא וטימות'י בריאים ושלמים. קרובי המשפחה סיפרו ששמעו את קולו של הילד ברקע, כך שלמרות חששם - ידעו בני משפחתה שאיימי לא פגעה בבנה.
אולם למחרת, נמצאה איימי ללא רוח חיים על ידי עובדי המלון ששהתה בו. היא התאבדה על ידי חיתוך הוורידים בפרקי ידיה באמצעות סכין יפני. טימות'י לא נמצא בשום מקום, וחקירת המשטרה התבססה על קצות חוט מזעריים. הם ידעו שאמו של טימות'י השתמשה בכיסא בטיחות כשנסעה איתו במכונית, אך כיסא הבטיחות נעלם. עוברי אורח שנתקלו באיימי ובנה ידעו לספר כי לטימות'י היה תיק גב - גם הוא לא נמצא בשום שלב. מעל לכל ריחף תוכן מכתב הפרידה שכתבה איימי לפני מותה, שם טענה שהשאירה את ילדה אצל "מישהו שאוהב אותו" ושטימות'י לעולם לא יימצא.
נבואת האימים שלה התגשמה וגם יותר מחמש שנים לאחר מכן לא נמצא אפילו רסיס ראייתי שיבהיר את מצבו של הילד. החוקרים טענו כי מצב מכוניתה של איימי מצביע על כך שנסעה בדרכי עפר, וכי במושב האחורי של כלי הרכב נמצאו כתמים מדמו של טימות'י. אולם קרובים למשפחת פיצן ידעו לספר כי טימות'י סבל מדימומים באפו, וייתכן שזה היה מקור הכתמים. סרטונים ממצלמות האבטחה של המלון הראו את איימי לובשת בגדים שלא נמצאו בין החפצים שהשאירה אחריה, אולם כיוון שאת הימים האחרונים בחייה העבירה אך ורק בחברת הילד הנעלם - המשטרה נותרה חסרת אונים והתיק של טימות'י פיצן עודנו תיק חטיפה פתוח בלבד.
