הבוקר של ה-2 במרץ, 1998, היה ככל הנראה הגרוע ביותר בחייה של נטשה קמפוש. זמן קצר לפני שהיא הייתה אמורה ללכת לבית הספר, היא רבה עם אמה ויצאה בסערה מביתה בעיר וינה. חייה מעולם לא היו פשוטים במיוחד, אפילו אז כשהיא הייתה רק בת 10. היא התגוררה ברובע דונאוושטט שבפאתי העיר בפרויקט דיור ציבורי. זאת הייתה אולי אחת השכונות האיומות ביותר בבירה האוסטרית, מלאה באלכוהוליסטים ואנשים ממורמרים. גם בבית המצב לא היה כל כך טוב. הוריה התגרשו לאחרונה והאווירה לידה תמיד הייתה מתוחה. באותו בוקר היא יצאה מביתה והלכה לבית הספר לבדה, חולמת שיום אחד תזכה להיות עצמאית, תצא מהבית של אמה ותתחיל חיים משלה – אבל כאמור, אותו בוקר היה כנראה הגרוע בחייה.

בדרכה לבית הספר, שנמצא במרחק של 5 דקות הליכה מביתה, עצר מולה רכב מסחרי לבן. מתוכו יצא אדם שנראה נורמטיבי לחלוטין, ואף התברר מאוחר יותר להיות טכנאי תקשורת, תפס אותה בניגוד לרצונה ודחף אותה בכוח אל תוך רכבו. כמה שעות מאוחר יותר, רשויות האכיפה כבר פתחו בחיפושים אחר הילדה הקטנה.

עדי ראייה תיארו את המכונית של החוטף בתור רכב מסחרי בצבע לבן, עם חלונות מושחרים והאותיות G או GF על לוחית הזיהוי שלה. חוקרים בדקו מאות רכבים שעונים על התיאור הזה, חלקם אפילו מחוץ לעיר וינה. למרות זאת, הבדיקה לא העלתה שום ממצאים חריגים. בהיעדר קצה חוט, חוקרים ניסו להבין מאמה של הילדה אם קרה באותו בוקר משהו יוצא דופן. כשהידיעה על המריבה בין האם ובתה הגיעה לאוזני אביה של נטשה, הוא האשים את גרושתו במעורבות בחטיפתה – אך האמת הייתה הרבה יותר ביזארית והרבה יותר מצמררת.

הגיהנום של נטשה

בת ה-10 הגיעה באותו בוקר בסופו של דבר לעיר שטראסהוף, שם החוטף שלה, וולפגנג פריקלופיל, הוביל אותה אל החדר החדש שלה. בחצר האחורית של ביתו, בתוך מחסן הכלים, היה מעבר סודי מתחת לשטיח שהוביל אל תוך מקלט ישן. בתוך המקלט, מאחורי ארון כלים, הייתה דלת פלדה נמוכה ועבה. מאחורי הדלת, הייתה מנהרה קצרצרה שנחצבה בבטון המזוין והובילה לחדרון זעיר. שם, מתחת לאדמה, בחדר שבו אף אחד לא יכול לשמוע את הצרחות שלך, הייתה המיטה של נטשה. שם, היא בילתה את כל גיל הנעורים שלה.

בריאיון לרשת CNN, קמפוש נזכרה בדברים הביזאריים שהייתה צריכה לעשות כדי לשרוד את הלילות הראשונים עם פריקלופיל. היא תיארה איך ביקשה ממנו להשכיב אותה לישון במיטתה ואפילו לתת לה נשיקת לילה טוב. "עשיתי הכל כדי לשמר את האשליה של נורמליות", סיפרה. "הוא אפילו היה מקריא לי סיפורים לפני השינה או מביא לי מתנות". אותן מתנות התבררו לרוב להיות מי-פה או אפילו נייר דבק, אבל קמפוש עדיין שמחה לקבל אותן. היה לה ברור שמה שקורה לה לא תקין או חוקי. למרות זאת, היא הצליחה להתמודד עם המצב בדרכה.

"מצאתי את עצמי גולשת לפנטזיות בכל פעם שהוא היה איתי", ציינה. "כשהוא היה רוחץ אותי באמבטיה, הייתי מדמיינת שאני בספא יוקרתי. כשהוא היה מביא לי משהו לאכול, הייתי מדמיינת שהוא עושה את זה כי הוא ג'נטלמן, או שהוא משרת אותי. חשבתי על כל מיני תרחישים שהשפילו אותו בסיטואציה הזאת". עד מהרה, גם הצדדים האפלים של החוטף התחילו להפציע.

פריקלופיל דרש בשלב מסוים מקמפוש לכנות אותו בתארים, כמו "אדוני" או "מאסטרו". מאוחר יותר, החוטף אפילו טען שהוא אל מצרי קדום. כשהייתה בגיל ההתבגרות, הוא החל להכות את נטשה בכל פעם שהתחצפה אליו. בתקופות קשות, הוא היה מרביץ לה עשרות פעמים ביום ומאות פעמים בשבוע. הוא הרעיב אותה, כפה עליה לבצע את עבודות הבית שלו כשהיא ערומה או בודד אותה בצינוק בחשכה מוחלטת.

בריאיון לאתר ה-Guardian, קמפוש סרבה לחשוף את התקיפה המינית שחוותה לאורך השנים שלה בשבי. לטענתה, זה היה חלק מינורי מסך ההתעללות שחוותה תחת פריקלופיל, אם כי היא לא הכחישה את הדיווחים שנאנסה על ידו. לדבריה, רוב הפעמים שהיא והוא היו "אינטימיים" קרו בזמן שקשר אותה למיטה – וגם אז הוא לרוב רק רצה להתכרבל.

מצבה הנפשי החל להתדרדר ועד מהרה, מחשבות אובדניות החלו להזדחל אל תוך ראשה. לפרקים, היא נהגה להעלות בדעתה דרכים מזוויעות בהן תרצח אותו בברוטליות, כולל פעם שבה פנטזה כיצד תערוף את ראשו בעזרת גרזן. במקביל, השאיפה שלה לעצמאות מעולם לא דעכה. אחרי שנים בהן הייתה כלואה בצינוק של פריקלופיל, קמפוש התעוררה בוקר אחד ונזכרה בחלום שבו ראתה את עצמה בעתיד בגיל 18. "אני אוציא אותך מפה, אני מבטיחה", היא אמרה לה. "אי אפשר עכשיו, כי את קטנה מדי. ברגע שתהיי בת 18, אצליח להתגבר על החוטף ואשחרר אותך מהכלא שלך".

בחלוף השנים, פריקלופיל הרגיש יותר ויותר בנוח עם החטופה שלו ואפילו התיר לה לשהות בחלקים אחרים בביתו. אמנם הוא הכריח אותה לצבוע את שיערה ולנקות את ביתו, אבל טכנאי התקשורת גם אהב שיש מישהו בבית שמקשיב לו – במיוחד כשהוא מדבר על תאוריות קונספירציה ביזאריות. השיא כנראה היה כשהוא לקח אותה יחד איתו לחופשת סקי, בה היא ניסתה בכמה מקרים לתפוס את תשומת ליבם של אנשים אחרים אך ללא הצלחה. למרות הניסיונות הכושלים, היא מעולם לא איבדה תקווה ותמיד חיפשה דרכים לברוח.

ב-23 באוגוסט, 2006, קמפוש מצאה את עצמה עומדת לבדה בחצר האחורית של פריקלופיל. באותו יום, הוא כפה עליה לנקות את מכוניתו לפני שנכנס לביתו בשביל לענות לשיחת טלפון. אז בת 18, הנערה ניצלה את ההזדמנות וניגשה אל שער החצר. "בקושי הצלחתי לנשום כשהבנתי שהמנעול פתוח", סיפרה. בלי לחשוב פעמיים, היא יצאה משם ופתחה בריצה אל רחובות העיר.

קמפוש רצה בערך 200 מטרים, דרך חצרות של בתים, תוך שהיא מתחננת לעוברי אורח להתקשר למשטרה – אם כי אף אחד מהם לא התייחס אליה. כ-5 דקות אחרי שעזבה את חצרו של פריקלופיל, היא דפקה על חלונה של אישה בשנות ה-70 לחייה ואמרה לה: "אני נטשה קמפוש, תתקשרי למשטרה". באותו יום, בשעה 13:04, היא הובאה לתחנת המשטרה בעיר דויטש ואגרם, שם היא זוהתה בעזרת צלקות על גופה, דגימות DNA והדרכון שלה, שנמצא בסופו של דבר בצינוק שבו שהתה 3,096 ימים.

פריקלופיל הבין ברגע שקמפוש נמלטה מביתו שזה רק עניין של זמן לפני שהמשטרה תבוא בעקבותיו. מאוחר יותר באותו יום, הוא הגיע אל אחת מתחנות הרכבת בווינה, קפץ אל פסי המסילה ונדרס למוות על ידי קטר.


נטשה קמפוש כתבה כמה ספרים על הטראומה המתמשכת שחוותה לאורך השנים, הראשון מתאר את תקופתה בצינוק והשני מתאר את תהליך השיקום שלה. לאורך השנים, היה גל של ביקורת בעקבות עדויות של שוטרים לפיהן קמפוש בכתה בהיסטריה בתחנת המשטרה כשנודע לה שהחוטף שלה מת. היו גם כאלו שטענו שהיא לוקה בתסמונת שטוקהולם, אחרי שהיא הביעה אמפתיה כלפי פריקופיל באחד מספריה. למרות זאת, היא מסרבת להיות הקורבן בסיפור של חייה ומעדיפה להשקיע את זמנה הפנוי ברכיבה על הסוסה שלה, לורליי.

"מאז שאני חופשיה, למדתי להתעלם מהביקורת והשנאה שמופנית כלפיי ולקבל רק את הדברים הטובים שנקרים בדרכי", סיפרה. "והסוסה שלי תמיד נחמדה אליי".