חדר השינה - לילה. אני לא יודע מה הוביל אותי לרגע הזה או מאיזה חלום התעוררתי, אני רק זוכר שהתעוררתי ואת אותה תחושה מוכרת. מתעורר על הגב, מולי ארון הבגדים. מנסה להסתובב על הבטן, אבל הידיים והרגליים לא זזות לשום מקום. אני שוב חווה התקף של שיתוק שינה וכמו תמיד, הפחד מכה ראשון. תחושת חוסר אונים מבהילה ולמרות זאת, אני מוכרח להודות שאחרי כל השנים אני באמת כבר מתחיל להתרגל אליה.
שיתוק שינה היא תופעה ביזארית שאני מתמודד איתה מאז שנות ה-20 המוקדמות של חיי. בתחילת דרכי, אני זוכר בעיקר את רגעי הבעתה בחדר השינה החשוך; אתה מתעורר, אבל אתה לא באמת ער. העיניים פקוחות, אבל אתה לא מסוגל לזוז - לא מסוגל להוציא הגה מהפה. ואז אתה רואה את זה. פשוטו כמשמעו, זה. אני לרוב מכנה אותו האיש בשחור, למרות שלאורך השנים ראיתי אותו בשלל צורות ודמויות. החל מצל שצופה בך בפינת החדר, אל מכשפה שניצבת בקצה המיטה ועד לדמויות שונות ומשונות שנכנסו איתי מתחת לשמיכה.
הפעם הראשונה שראיתי אותו בברור הייתה אז, כשישנתי בסלון. התעוררתי עם הפנים מול החלון, שם הוא עמד. מחוץ לחלון. צללית שחורה. לא יכולתי לראות תווי פנים, אבל ידעתי שהוא מסתכל עליי. ניסיתי לזוז, אבל הידיים והרגליים הרגישו כמו שקי חול. ניסיתי לצעוק, אבל הקולות היחידים שהצלחתי להפיק היו נהמות עמומות. בסופו של דבר התעוררתי, הבהלה עדיין אחזה בי. הוא? כבר נעלם. עד הפעם הבאה.
היו לי מאז עוד אינספור התקפים של שיתוק שינה ועם הזמן, למדתי יותר על התופעה המסתורית. הבנתי שמדובר במשהו נפוץ יחסית. למעשה, אחרי שכתבתי טור בנושא גיליתי להפתעתי שאני אפילו לא היחיד במשפחה שלי שחווה שיתוקי שינה בשלב כזה או אחר בחייו (אבי חווה אותם בילדותו ובהיותו בריטי מבית שמרני, הוא חשב שזה ישוע שבא לבקר אותו בשנתו).
אז, לפני בערך שנה, הגיע רגע מפנה משמעותי בכל התפיסה שלי לגבי השיתוק: יצא לי לשוחח עם עם חבר מהאוניברסיטה על החוויות האישיות שלו עם השיתוק ועל הדרך המופלאה שגילה כיצד התופעה מסוגלת לעורר בו חוויות חוץ גופיות וחלומות צלולים. למעשה, הוא סיפר לי איך בעצם הוא הפך את החוויה הלא נעימה לצוהר אל עולמות מופלאים עבור התודעה. כל שצריך לעשות זה פשוט להתמסר לשיתוק ולקבל אותו באהבה.
מאז אותה שיחה גורלית אני מוצא את עצמי מייחל לבואם של שיתוקי שינה. כלומר, מייחל בערך. התחושה עדיין מאוד לא נעימה. במיוחד בהתחלה. כבר יצא לי לא פעם להבהיל את אשתי בלילות עם כמה אפיזודות (היו גם כמה פעמים שהיא נאלצה להעיר אותי מהתקפים בהם ניסיתי להתעורר בצרחות). למרות זאת, אני מוצא את עצמי מסתקרן מאוד מהמצב המסתורי הזה ומהמחשבה על חוויות חוץ גופיות.
אחת לכמה זמן, אני מוצא את עצמי הולך לישון מלא תקווה שהלילה תהיה לי הזדמנות לקבל טעימה מהעולם המופלא הזה. ישנן פעמים שזה מצליח וישנן פעמים שלא. לרוב זה לא מצליח, אבל באותו לילה… חוויתי את זה בכל הכוח.
*
מציאות נרדפת - לילה. אני זוכר את זה בבירור. שכבתי על המיטה ולא הייתי מסוגל לזוז. הפחד שטף אותי בכל הכוח, אבל לא נתתי לו להוציא אותי מפוקוס. אני לא מנסה להזיז את הגפיים ולא מנסה להעיר את עצמי בצעקות. אני נותן לתחושות האימה להתפוצץ ולאט-לאט, להתפוגג מעצמן. להיעלם. מה נשאר? אני, החדר והחושך. זה הזמן לעשות בדיקה אחת אחרונה לפני שמתחילים. לוודא שבאמת רק אני פה ולא אף אחד אחר.
אני מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה. מחפש אותו. צללית, דמות, פרצוף, או כל דבר אחר. אני לא רואה כלום. כבר מזמן מה שלא ראיתי אותו בפינה של החדר – את האיש בשחור. אני חושב שהפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה עוד כשגרתי בדירה הקודמת, לפני כשנתיים. הוא עמד אז מחוץ לדלת של חדר השינה, ממש מחוץ למשקוף של הדלת. בינינו, היעדרותו מחדר השינה שלי היא אולי אחת הסיבות העיקריות שהצלחתי להתגבר על הפחד מהשיתוק.
אני לבד. זהו. אני חוזר לבצע את אחת הפונקציות היחידות שהגוף שלי מסוגל לבצע בשלב הזה ועוצם את העיניים. כבר יצא לי לשמוע ולקרוא על דרכים לעורר חוויה חוץ גופית באמצעות שיתוק שינה. אחת מהן גורסת שכל מה שצריך לעשות הוא לעצום עיניים ולדקלם מנטרה פשוטה: אני רוצה לצאת מהגוף שלי. נחוש בדעתי לקחת את השיתוק רחוק יותר מאי פעם, אני עוצם את עיניי ואני מתחיל לדבר לעצמי בראש. "אני רוצה לצאת מהגוף", אני אומר. "אני רוצה לצאת מהגוף". אני מתחיל לשמוע רעשים משונים. מעין ויברציות כאלה. כאילו פרפרי לילה התעופפו לי לתוך האוזן, אבל אני מרגיש אותם בכל הגוף. "אני רוצה לצאת מהגוף", אני אומר שוב. הרעשים מתגברים והופכים כמעט לבלתי נסבלים. אני לא מוותר. "אני רוצה לצאת מהגוף". ואז, זה קורה.
אני נמצא בחדר השינה שלי, עומד ליד המיטה. אני רואה הכל בבירור, אבל מרגיש מוזר. שונה. מסוחרר. כאילו שאני חסר משקל או שיכור. יש חושך בחדר, אבל לא כמו שאני מכיר. זה כאילו החדר לא נעדר מאור, אלא מצבע. אני לא יודע מה קורה לי, אבל אני מסוגל לזוז בכוחות עצמי בחלל המסתורי הזה - ועל כן, אני משוכנע לחלוטין שאני לא חולם. מסתכל ימינה ואני רואה אותה, אשתי. היא עדיין ישנה. אני ניגש אליה ונותן לה נשיקה על הלחי, אבל אני לא מסוגל להרגיש את המגע שלה על השפתיים שלי. "זה חייב להיות זה", אני חושב. "אני בחדר השינה, אבל אני לא ער ואני לא חולם". אני יצאתי מהגוף שלי. אני ממשיך לחקור את הסביבה – את המצב החדש הזה. אני הולך אל החדר של בני, הוא עדיין במיטתו. הכילה עדיין מכסה אותה. הוא עדיין ישן. אני מרים את הרשת ומלטף לו את הגב והוא מרגיש לי כמו ערפל. אז, כמו שזה התחיל, ככה זה גם נגמר.
אני מתעורר בחדר השינה, הפעם באמת. אני מאגרף את היד, מרים את הזרוע, מסובב את הראש. אני ער לחלוטין. זה עדיין לילה ואני עדיין שוכב במיטה. אני חושב לרגע על כל החוויה המטורפת שעברה עליי. לרגע אחד אני עדיין תקוע באופוריה של ההצלחה שלי, בטוח לחלוטין שלראשונה בחיי עברתי חוויה חוץ גופית - ואז זה נוחת עליי כמו טון של אבנים.
אני מתחיל להיזכר בכל מיני פרטים קטנים מהחוויה שלי. בכל מיני דברים קטנים שלא מסתדרים לי בראש. המיטה שלי לדוגמא, זו לא הייתה המיטה שאני נוהג לישון בה. למעשה, כל חדר השינה הרגיש לי זר לחלוטין בדיעבד. זה לא היה חדר השינה שלי. באשר לבן שלי, הוא בכלל לא היה בבית באותו לילה. ישן אצל סבתא שלו. למרות זאת, הרמז העבה ביותר שזו לא הייתה חוויה חוץ גופית היה כנראה אני. כלומר, לא ראיתי את עצמי במיטה.
אנשים שמסוגלים לעורר חוויה חוץ גופית לרוב מייחסים לה את היכולת להוציא את התודעה מהגוף הגשמי שלהם. מהבחינה הזאת, הם אמורים לראות את המציאות כפי שהיא, רק מנקודת המבט של התודעה שלהם. יש כאלה שמסוגלים לראות כדורי אנרגיה בביתם, אחרים יכולים לראות דרקונים מתעופפים על התקרה ויש גם כמה שמסוגלים לצאת לסיורים ברחבי הקוסמוס - אבל לכולם מכנה משותף: הם מסוגלים לראות את הגוף הגשמי שלהם, בתוך החדר שהוא נמצא בו. ואני? אני לא ראיתי אותו. אז מה בעצם חוויתי? חלום צלול (כלומר, חלום שבו אני מסוגל לשלוט בפעולותיי ובסביבתי). אמנם לא מה שתכננתי, אבל חוויה מקסימה ומדהימה כשלעצמה.
* * * * *
השיתוק לא הוביל אותי לחוויה חוץ-גופית, לא הפעם. למרות זאת, לפחות חוויתי תופעה מעניינת אחרת. אמנם זה לא החלום הצלול הראשון שלי בחיים, אבל זאת הפעם הראשונה שאני מצליח לחוות אותו באמצעות השיתוק. מעבר לזה, אני מרגיש לראשונה בחיי שהצלחתי להתגבר על הפחד הראשוני שלי מהתופעה. כבר המון זמן שאני בטוח שהצלחתי לגבור על הפחד מהשיתוק, במובן שאם הוא יקרה לי אז אני לא אחשוש ממנו. זה לא נכון. התעוררות משיתוק שינה עדיין מעוררת בי בעתה איומה שלא משתווה לשום סרט אימה שראיתי בחיי. למרות זאת, אני חושב שבפעמים האחרונות הצלחתי באמת להתמסר אליו, לקבל אותו.
כעת, אחרי שקיבלתי טעימה קטנה למחוזות הפנטסטיים שהשיתוק מסוגל לקחת אותי, אני מוכרח להודות שהם מפליאים אותי מספיק בשביל לגרום לי לרצות ולהתגבר על האימה הנוראית שמגולמת בו. ולגבי האיש בשחור? גם אליו אני עוד אצליח להתמסר, לילה אחד.