18 לאוקטובר, 2010. 08:00. פאם ביילס עושה את צעדיה הראשונים במסלול ההליכה Jewell, אשר בפארק הר וושינגטון בניו המפשייר. התכנון שלה היה להשלים את המסלול המעגלי באורך של כ-6 ק"מ, הכולל טיפוס על פסגת ההר שנישא לגובה של יותר מ-1,900 מטרים, ולחזור היישר את מכוניתה לפני שמזג האוויר יחמיר ולא ניתן יהיה להשלים את ההליכה.
כהרגלה בקודש, היא בדקה את כל התנאים ונערכה בהתאם להליכה המאתגרת. השירות המטאורולוגי המקומי הודיע כי צפוי להיות יום מעונן, עם רוחות של יותר מ-100 קמ"ש בפסגת ההר המושלג. היא הכינה שתי תוכניות חירום להליכה עצמה, מנשא עם סט בגדים שלם, מודעה על שמשת הרכב שלה בה היא מציינת את מסלול ההליכה שלה יחד עם שני מספרי טלפון של חבריה לשעת חירום ואפילו ארזה תרמוס עם שוקו חם. חלקו הראשון של הטיול עבר בנועם וכעבור חצי שעה של הליכה, היא כבר החלה לדרוך על אדמה מושלגת. מעליה, העננים החלו להתעבות והטמפרטורה ירדה לסביבות 4- מעלות.
10:00. מזג האוויר מחמיר אף יותר. כאשר היא הגיעה לרכס האחרון שלפני הפסגה, היא כבר לבשה את מעיל השלג שלה, משקפי מגן וכפפות השלג שלה. ערפל סמיך החל להתפשט בסביבה ופאם הבינה שהיא תיאלץ להשלים את המסלול ביום אחר. היא הסתובבה בשביל לחזור על צעדיה כשלפתע, היא הבחינה במשהו משונה - זוג עקבות של בן אדם. היא ראתה את העקבות מוקדם יותר, אך עד לאותו רגע לא שמה לב אליהן. הרי, מסלול ההליכה הזה הוא פופולארי למדי וניתן לראות המון עקבות של נעלי הרים לאורך הדרך. אף על פי כן, אלו היו שונות. הן היו עקבות של נעלי ספורט קלות.
מטיול אל משימת חילוץ
פאם המשיכה לעקוב אחר העקבות במורד ההר, שעה שהטמפרטורה המשיכה לצנוח והרוחות התחזקו. היא לבשה שכבה נוספת והגבירה את קצב ההליכה שלה במטרה לשמור על חום גופה. מפלסת את דרכה במורד ההר, היא הצטערה שלא יכלה להשלים את המסלול. למרות זאת, היא ידעה עוד מתחילת ההליכה שכיבוש פסגת הר וושינגטון היה התכנון, אבל החזרה לרכב שלה בבטחה זה חובה. בהמשך דרכה, היא ראתה פתאום שעקבות הנעליים פנו פנייה חדה שמאלה וירדו מן המסלול. בשלב הזה, היא כבר התחילה להיות מודאגת.
אמנם הר וושינגטון הוא לא בדיוק רכס הרי ההימלאיה, אבל ירידה מהמסלול והליכה לאיבוד בתנאי שטח ומזג אוויר כאלו היו סכנת מוות - ופאם ידעה את זה. ביילס נעצרה באותה נקודה וניתחה את המצב. מצד אחד, כל דקה היא קריטית במצב הנוכחי וכל חריגה מהתוכנית עלולה להיות קטלנית. מצד שני, ייתכן שיש שם מישהו שזקוק לעזרה. היה לה ברור מה עליה לעשות. היא פנתה שמאלה והחלה לצעוד אל עבר הערפל.
"הלו!", היא צעקה. "יש שם מישהו? מישהו זקוק לעזרה?!". לא הייתה תשובה. אחרי כמה ניסיונות ליצור קשר עם הצועד המסתורי, פאם חשבה ששמעה תגובה מהמשך הדרך - אך התברר לה שזאת הייתה הרוח המתעתעת. היא המשיכה אחרי העקבות במשך כמה עשרות מטרים, מתקשה לשמור על הליכה זקופה בגלל מזג האוויר הסוער. היא עברה פינה של סלע עצום ושם היא ראתה אותו: גבר צעיר מצונף לצד הסלע. "הו, שלום לך", היא אמרה לו. לא הייתה תגובה. הוא נעל נעלי ספורט, לבש מכנסיים קצרים, מעיל דק וכסיות. בגדיו היו ספוגים במים, ראשו היה ערום לחלוטין ועיניו בקושי הצליחו לעקוב אחרי פאם. באותו רגע היא הבינה, זה כבר לא טיול על ההר - זאת משימת חילוץ.
"איך קוראים לך?", היא שאלה באסרטיביות. "אתה יודע איפה אתה נמצא?". בשלב הזה היה לה כבר ברור שאותו בחור אלמוני היה בשלבים מתקדמים של היפותרמיה ואם היא לא תפעל מהר, הוא ימות בוודאות. פאם הצמידה אותו לסלע, הפשיטה ממנו את המכנסיים והמעיל והשאירה אותו עם חולצה ותחתונים. לאחר וידוא כי אין סימני טראומה על גופו והיא החלה להלביש אותו בבגדים יבשים שהיו לה במנשא. מצבו היה קשה כל כך, שהוא אפילו לא יכול היה לעזור לה. היא כיסתה אותו בברזנט מטיילים שהיה לה והגישה לו שתיה חמה שארזה מבעוד מועד. בזמן הזה, היא המציאה עבורו שם כדי שתוכל לתקשר איתו - ג'ון.
פאם וג'ון ישבו לצד הסלע קרוב לשעה. בזמן הזה, הוא החל להתאושש, להניע את הגפיים שלו ואפילו לדבר מעט. הוא סיפר לה שתכנן לבצע את אותו מסלול שפאם תכננה להשלים, אותו הוא עשה כבר כמה פעמים. למרות זאת, הוא איבד את דרכו לאחר שהראות על ההר החלה להתדרדר. על אף השיפור במצבו, פאם הבחינה שהוא עדיין אפטי ואם הם לא יצאו לדרך, הוא לא ישרוד. "ג'ון, אנחנו חייבים ללכת עכשיו!", היא פקדה עליו ולא השאירה שום מקום לדיון. היא עזרה לו להתרומם והשניים החלו לעשות את דרכם חזרה למסלול הירידה מההר. "אתה הולך להישאר צמוד לתחת שלי כל הדרך, אתה מבין?". פאם מעולם לא דיברה כך לאנשים, אך היא ידעה שתיאלץ להיות קשה עם המטופל שלה - אחרת הוא בצרות.
A White Mountains hiker rescue story that left me pretty shook.
"Footprints in the snow lead to an emotional rescue”, in the @UnionLeader:https://t.co/N2z9HgoSQj pic.twitter.com/xonHiafa6A
12:00. פאם וג'ון צועדים במורד הר וושינגטון. היא עושה כמיטב יכולתה לזהות את החורים שמקלות ההליכה שלה הותירו בשלג והוא משתדל שלא לקרוס מרוב תשישות. במטרה להשאיר אותו מחובר למציאות, היא החלה לשיר מחרוזת שירי אלביס. בשלב מסוים, הוא התמוטט על הארץ ואמר לה שהוא לא מסוגל יותר להמשיך. שכדאי שהיא פשוט תנטוש אותו שם. "אין אופציה כזאת, ג'ון", היא אמרה לו. "יש לנו עדיין את החלק הכי קשה של המסלול. תתאפס על עצמך ותמשיך ללכת". כשהוא התרומם על רגליו, תחושת הקלה אדירה מילאה אותה.
כבר שעתיים שהשניים צועדים ובשלב הזה, הם כבר מצאו את דרכם אל האזור המיוער יותר של ההר. אמנם השעה הייתה כבר שעת צהריים, אבל מזג האוויר וחופת העצים הצפופה החשיכו את האזור עד מאוד. פאם הוציאה פנס ראש מן המנשא והפעילה אותו. "תמשיך ללכת ג'ון", היא קראה. "המצב שלך מצוין". מחרוזת השירים התחלפה ללהיטים משנות ה-60. בקצב איטי, אך עקבי, הם הצליחו להגיע עד תחילת המסלול ובחזרה לחניון המכוניות. חלפו 6 שעות מאז שהיא החלה לרדת עם ג'ון מן ההר ו-10 שעות מאז שהיא התחילה את המסלול שלה באותו בוקר.
פאם הניעה את הרכב שלה והניחה את הבגדים הרטובים של ג'ון מול המזגן, שפעל על חימום במלוא העוצמה. "למה אין לך עוד סט בגדים ואוכל ברכב?", היא שאלה אותו. "השאלתי אותו מחבר", הוא ענה. "למה לא בדקת את התחזית?", היא שאלה, "מה חשבת לעצמך כשהתלבשת ככה?". הפעם הוא לא ענה, הוא פשוט חיכה שבגדיו התייבשו, הודה לה ונסע משם לכיוון הכביש הראשי. השעה הייתה קצת אחרי 18:00 כשפאם שאלה את עצמה בקול רם: "מה קרה פה?". רק שבוע מאוחר יותר, היא קיבלה תשובה לשאלה הזאת.
מכתב אלמוני
נסיבות נוכחותו של ג'ון על הר וושינגטון התבררו לפאם רק לאחר שמנהל קבוצת הסיירים שלה קיבל מכתב אנונימי, אשר הכיל תרומה צנועה. בגוף ההודעה נכתב: "אני מקווה שזה יגיע לקבוצת הסיירים הנכונה. זה מאוד קשה עבורי, אבל זה חלק מהטיפול שלי. אני רוצה להישאר אלמוני. אחת הסיירות שלכם כנראה זוכרת אותי בתור ג'ון. בבוקר של ה-18 לאוקטובר, נסעתי למסלול ההליכה האהוב עליי בשביל לשים קץ לחיי. מזג האוויר היה גרוע וחשבתי שלא יהיה שם אף אחד. התלבשתי קצר ויצאתי לדרך. פתאום, איזה גברת התחילה לדבר איתי, להחליף לי בגדים, להאכיל אותי ולחמם אותי. היא פשוט המשיכה לדבר, לקרוא לי ג'ון ובשלב מסוים, הבנתי שקוראים לה פאם. תנאי מזג האוויר היו נוראיים ואמרתי לה לנטוש אותי, אבל היא סירבה. היא הרימה אותי ודאגה שאני אשאר מאחוריה. כל הזמן מדברת איתי. עקבתי אחריה, למרות שחשבתי לברוח לה. היו רגעים שהיא לא יכלה לראות אותי וחשבתי שזה יהיה הרגע המושלם, אבל רציתי לשים קץ רק לחיים שלי - לא של מישהו אחר. ידעתי שאם אני אעשה את זה, אז היא תצא בעקבותיי".
המכתב ממשיך: "לאורך כל ההליכה שלנו היא התייחסה אליי בטוב לב, אסרטיביות ונתנה לי תחושה שיש לי משמעות. בתקופה האחרונה בחיי, הרגשתי המון פעמים שהחיים שלי לא משנים לאף אחד, אפילו לא לי. אף על פי כן, החיים שלי היו חשובים לפאם. היא בטח חשבה שאני המטייל הכי טיפש שהיא ראתה בחייה, אבל היא מעולם לא נהגה כלפיי בחוסר כבוד. היא הייתה קשוחה, אבל בצורה אדיבה. אולי לא הייתי אמור למות באותו יום. מסיבה כלשהי, עדיין היו זקוקים לי בחיים. כשהגענו לחניון, הסיטואציה מאוד הביכה אותי ולא הספקתי להודות לה. אם היא מייצגת בצורה כזו או אחרת את הקבוצה שלכם, אז אתם כנראה אנשים מופלאים. פניתי לאחרונה לקבלת ייעוץ נפשי. אני בדרך לקבל עבודה חדשה והצליחו להשיג לי דירה. לראשונה מזה תקופה ארוכה, יש לי כיוון בחיים והכל בזכות אנשים כמוכם. תודה מקרב לב, ג'ון".
בשנים שאחרי החילוץ של ג'ון, פאם הפכה למעין אגדה בקרב סיירים בסביבתה. זה לא היה תואר שהיא ביקשה, אבל אחד שהיא הרוויחה ביושר. עבורה, כל מה ששינה זה העובדה שהיא גרמה לו להרגיש שחייו מלאי משמעות. זהותו האמיתית של ג'ון מעולם לא פורסמה ואם חושבים על זה, היא לא באמת משנה. דיכאון ומחשבות אובדניות לא מפלות אף אחד ובשלב כזה או אחר בחיינו, כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו באותה נקודת שפל כמו ג'ון. מתהלך ללא תקווה בסופה רגשית, בודד בחשכת האמוציות שלו, מצונף במקום קר במחשבה שרק שם ניתן יהיה לברוח מהקשיים של החיים. חלק יישארו שם, אחרים אולי יצליחו להיחלץ בכוחות עצמם. חלק, כמו ג'ון, אולי יצליחו להיחלץ מהמקום הזה הודות לאנשים כמו פאם.