בעוד כולנו חיים את החיים הנוחים והמפונקים שלנו, ישנם אנשים שעוברים חוויות מטלטלות שקשה לנו בכלל לתפוס. כשהחיים מציבים אותך מול שאלות קשות של הישרדות, האופי שלך עומד במבחן. האנשים שלפניכם עברו חוויות לא פשוטות, חלקם חיים אותן יום-יום. הם ניצחו את המוות, שרדו ועודם שורדים כנגד כל הסיכויים.

ראש הפוך (צילום: Barcroft Media)
לא תלוי באנשים אחרים|צילום: Barcroft Media

עולם הפוך

קלאודיו ויירה דה אוליביירה נולד עם מחלה נדירה במפרקים שהותירה אותו עם גפיים מעוותים ואם זה לא מספיק, הוא נולד עם הראש הפוך. קלאודיו, כיום בן 37 ממונטה סנטו, ברזיל, הפך לרואה חשבון מצליח ונואם מעורר השראה. זאת למרות מגבלותיו הגופניות וכנגד ספקות הרופאים.

"אני לא אוהב להיות תלוי לחלוטין באנשים אחרים".מספר קלאודיו שהתגבר על קשיים יומיומיים לא פשוטים, "למדתי להדליק את הטלוויזיה, להרים את הטלפון הנייד שלי, להדליק את הרדיו, להשתמש באינטרנט ובמחשב שלי - אני עושה את כל אלו בעצמי". 

אבחנו את מצבו הנדיר במחלה הנקראת ארתרוגריפוזיס, בעיית שרירים מולדת הגורמת להגבלת תנועה סביב מספר מפרקים ומקצרת גידים ושרירים. קלאודיו אמר: "לאורך חיי התאמתי את הגוף שלי לעולם. נכון לעכשיו, אני לא רואה את עצמי כשונה. אני אדם נורמלי. אני לא רואה את דברים הפוך". 

ניצח את הלבה הלוהטת|צילום: רויטרס

יומיים בלוע הר געש

ביום שבת אחד בשנת 1992, יצאו הצלם האמריקאי ולימים במאי, מייקל בנסון יחד עם הבמאי כריס דודי לסדרה של צילומי אוויר מעל ללוע הר הגעש הכי פעיל בהוואי. יש לדייק - הפעיל ביותר העולם. בשלב מסוים במהלך הטיסה, מנועי המסוק הפסיקו לפעול והמסוק התרסק על קרקע לוהטת בתוך הלוע של הר הגעש. לטייס חסר האונים לא היה מספיק זמן כדי לאותת למצוקה באמצעות רשת הקשר שבמסוק, אבל לשלושה היה לא מעט מזל. המסוק כמעט והתרסק לתוך בריכת לבה מבעבעת אך הם יצאו מההתרסקות ללא כל פגע. למרות הגזים הרעילים שפלט הר הגעש, הם הצליחו למצוא נקודה שבה הצליחו לקלוט גם אוויר נקי.

הדבר הראשון שעלה בדעתם לעשות הוא לטפס על דפנות הר הגעש, אבל הסלעים הגעשיים התפוררו להם בידיים והם חששו ליפול מקירות המכתש אל תוך הלבה הלוהטת. הטייס חזר לשברי המטוס בניסיון להפעיל את מכשיר הקשר ולקרוא לעזרה. כעבור זמן מה הוא הצליח ואף הגיע מסוק חילוץ. לאחר שמסוק החילוץ צלל עמוק לתוך המכתש, הוא הצליח להוציא משם בחיים את הטייס, אבל השניים הנותרים, נשארו מאחור כשעשן סמיך מפריד ביניהם לבין מסוק החילוץ.

כעבור יממה בתוך לוע הר הגעש, ביום ראשון בצהריים, כריס דודי החליט שהוא מנסה לטפס החוצה. בנסון, שחשב שזה מסוכן מידי החליט שהוא נשאר בכוך שהם מצאו לעצמם. כפי שציפה, השותף שלו לחוויה המפוקפקת הזו נפל ונהרג כשניסה לטפס מעלה. כעבור כמה שעות שבהן בנסון מנסה לשמור על השפיות, קרה עוד אירוע שהפך את החוויה הזו לקשה לא פחות. חלה התפרצות בהר הגעש, מה שהקטין עוד יותר את התקווה שלו. עם זאת, הוא שרד את ההתפרצות הזו בחיים וביום שני בבוקר, אחרי יומיים בסביבה בלתי אפשרית, מסוק חילוץ שאיתר אותו, משה אותו מתוך לוע הר הגעש באמצעות רשת הצלה.

תאומים סיאמיים (צילום: Barcroft India)
מחוברים לחיים|צילום: Barcroft India

תמיד ביחד

בכפר קטן בהודו נולדו תאומים המחוברים במותן, באחד מהמקרים הנדירים בעולם של תאומים סיאמיים. שיבנת ושיברם סאהו, מחוברים זה לזה, שורדים כבר 12 שנים, וכך הם רוצים להשאר. הם חולקים שתי רגליים וארבע ידיים ובנוסף חולקים את אותם איברים פנימיים בבטנם המשותפת. כל אחד מהם זכה ללב, מוח וריאות משלו.

למרות המגבלות הקשות מהן סובלים התאומים, שיבנת ושיברם מנסים לחיות חיים רגילים ככל האפשר, ובעבודת צוות הם מתקלחים, מתלבשים, אוכלים ואפילו עוזרים אחד לשני להסתרק, ללא עזרה. כדי לנוע ממקום למקום, הם נאלצים להתקדם באמצעות הליכת עכביש שסיגלו לעצמם.

למרות ההצלחה והיכולת להתגבר על הקשיים, לא חסרים לתאומים הסיאמיים אתגרים. כאשר אחד רוצה לשבת, השני צריך לשכב ובימים גשומים הם מתקשים לצאת מהבית. אך השניים ביחסים טובים, ולא מרבים לריב אחד עם השני.

האחים מסרבים לעבור ניתוח שעלול להותיר אחד מהם בכיסא גלגלים ואף למות. "נשאר ככה אפילו כשנזדקן, אנחנו רוצים לחיות כפי שאנחנו", אמר שיברם. גם אב המשפחה, ראג' קומר, 45, מעדיף להשאיר את המצב כמו שהוא "אלוהים יצר אותם כך, והם יישארו כך, אני לא רוצה שום דבר אחר". 

כרת את היד כדי לשרוד

הרשימה הזו לא שלמה בלי שמו של ארון רלסטון, מטפס ההרים שנעשה לו שם עולמי הודות לסרט "127 שעות". רלסטון היה איש הייטק בנאלי למדי - מהנדס מכונות שעבד באינטל. בשנת 2002 הוא החליט לבצע תפנית בחיים שלו, עזב את אינטל והציב בפני עצמו משימה - לטפס את כל פסגות הרי הרוקי בקולורדו אשר מעל לגובה של 4,262. הרי הרוקי, למען ההבנה הם אזור שאינו מיושב כמעט בכלל, חוץ מבאלסקה, החלק מרכזי שלו הוא מדברי מאוד וכמעט ולא עוברים בו כבישים. מדובר אמנם באזור מתויר, אבל כשיוצאים למשימת טיפוס מאתגרת כל כך, לוקחים את הסכנה הכרוכה בכך מראש.

את המסע ברוקי, רלסטון מתחיל בשנת 2002. המסע הזה מגיע לסיומו באפריל 2003 בקניון בלו ג'ון שבאזור העיר מואב ביוטה. במהלך הטיפוס שם, נופל על כף היד שלו סלע ענק שלמעשה עוצר אותו מלהמשיך ללכת. הוא מבלה יחד עם הסלע הזה חמישה ימים (שהם 127 שעות), מנסה להזיז אותו לשבור אותו או להיחלץ ממנו. שום דבר לא עזר לו. הסלע לא זז ממקומו והוא נשאר במקום בלי אוכל ואחרי שכבר נאלץ לשתות את השתן של עצמו. הוא כבר הכין את עצמו לסוף המר.

ארון חרט על קיר הקניון עם היד האחת שלו את שמו, את תאריך הלידה שלו ואת התאריך שבו הוא העריך שימות ואף צילם סרטון פרידה מהמשפחה. בינתיים המים שלו אזלו, גם המזון. לא היה לו איך לתקשר עם העולם והוא הבין שאף אחד לא יודע בכלל שהוא שם ושהוא נמצא בכזו צרה. הוא עשה חישוב קר - האם לוותר על הכל או לוותר על כף היד והוא מבין שהחיים שווים את המחיר של יד קטועה.

באמצעות האולר שלו הוא כורת לעצמו את היד ומשתחרר מהסלע, אחרי חמישה ימים במדבר כשהוא בלי אוכל ובלי מים. הוא החל ללכת את הדרך אל הרכב שלו שהיה במרחק של 13 קילומטר מהמקום שבו הוא כרת לעצמו את היד. בדרך הוא פגש במשפחה הולנדית שביקרה בפארק העניקה לו עזרה. הם נתנו לו לאכול עוגיות אוריאו ונתנו לו לשתות מים ובמקביל הזעיקו חילוץ. החילוץ הגיע שש שעות אחרי שהוא ביצע לעצמו את הכריתה והוא נידון לחיים. אין ספק שלרלסטון היה הרבה מאוד מזל ותושיה. מומחים סוברים שאם היה כורת לעצמו את היד כמה שעות קודם לכן, הוא היה מדמם למוות ושהצום שבו היה לפני שכרת את היד היה זה שהפך את ההליך שנכפה עליו ללא קטלני.

17 ימים תחת ההריסות

באפריל 2013 החלו להיראות בקירות בניין בבנגלנדש, אשר שימש למסחר ותעשיה סדקים מחשידים. יושבי הבניין, פקידים בבנקים, מוכרים בחנויות ועובדי מפעל טקסטיל התריעו והוחלט לפנות את הבניין מיושביו. למחרת בבוקר, רוב העסקים בבניין נותרו סגורים פרט למפעל הטקסטיל שעובדיו חזרו לעבוד בו לאחר שבעלי המפעל איים בפיטורין.

בסביבות השעה תשע בבוקר הבניין התמוטט וקרס על כל יושביו כשבתוכו 3,122 איש, מחצית מהם נשים שעבדו במפעל והילדים שלהם ששיחקו במתקני שעשועים בתוך הבניין. פעולות החילוץ באסון רב המימדים הזה נמשכו כ-17 ימים כאשר הרבה מהאנשים שהוצאו מהבניין לא היו עוד בחיים. ביום ה-17 לחילוץ, כשאבדו הסיכויים למצוא עוד בני אדם בחיים בין ההריסות, שמעו המחלצים קול של אישה מתחת להריסות. זו היתה רשמה בגום, פועלת במפעל הטקסטיל ואם צעירה שהיתה הניצולה האחרונה שחולצה מאתר ההרס.

סיפור ההישרדות של רשמה הוא בגדר נס. מתחת להריסות היא מצאה מעט מים ואוכל יבש שהיא אכלה במהלך הזמן שם. היא הצליחה לחלץ מהארגזים במקום שבו היא היתה לכודה מעט בגדים כדי להחליף בכל כמה ימים וכנראה שהיה לה שם מספיק חמצן. המזל שלה היה בכך שהמחלצים שמעו אותה כשהיו בטוחים שכולם כבר מתו.

 

כריש צד כלב ים (צילום: דן קליסטר / dailymail.co.uk)
ניצח את הכריש|צילום: דן קליסטר / dailymail.co.uk

לנצח כריש

כל מי שמטייל באוסטרליה יודע היטב - לא יורדים משבילים מסומנים והכניסה לים היא באחריות המתרחץ. רודני פוקס הוא איש של ים. מאז ימי ילדותו הוא מבלה בחופי אדלהייד שבדרום אוסטרליה, צולל ודג. דווקא בגיל 23 פוקס התמודד עם הסכנה הגדולה ביותר שמוכרת לתושבי העיר שלו - הכריש הלבן. בזמן שהוא עסק בדיג, הכריש הלבן הגיח אליו ותקף אותו תקיפה אכזרית. בשבריר שניה הצליח רודני להחלץ מהמלתעות של הכריש וברח אל החוף כשהבטן שלו פתוחה לחלוטין עם כל אבריו הפנימיים חשופים וכאשר הידשלו פצועה. המחלצים והצוות הרפואי, הצליחו להציל אותו וכך הוא הפך להיות בין הבודדים בעולם שחוו תקיפה של כריש לבן ושרדו כדי לספר את זה.

מתעמלת בלי רגליים (צילום: Barcroft Media)
אין דבר כזה "לא יכולה"|צילום: Barcroft Media

המתעמלת בלי הרגליים

ג'ניפר בריקר רצתה להיות מתעמלת, אך היא נולדה בלי רגליים. הפגם המולד גרם להוריה הביולוגיים לנטוש אותה ביום היוולדה ברומניה. למזלה הזוג ג'רלד ושרון בריקר מעיירה קטנה באילינוי, אימצו אותה. למרות האתגרים הברורים שניצבו בפני הילדה, הוריה המאמצים לא נתנו לביטוי "לא יכולה" להכנס לאוצר המילים שלה.

ג'ניפר שיחקה כדורעף, כדורסל ובייסבול וכבר מגיל צעיר חלמה להיות מתעמלת ולא היה דבר שיעמוד בדרכה. היא הראתה יכולות מרשימות, התאמנה, התחזקה ואף השתתפה בתחרויות בהן זכתה במדליות זהב.

חייה של ג'ניפר היו נראים אחרת לגמרי אלמלא הגישה החיובית והתמיכה שקיבלה ממשפחתה. כאשר אנשים היו מציינים כמה מדהים זה שהיא כל כך טובה בהתעמלות אפילו שהיא נכה, היא הייתה אומרת, "אני לא נכה". והם היו עונים, "ובכן, את משתמשת בכיסא גלגלים", היא הייתה משיבה כי כיסא הגלגלים נועד רק כדי למנוע ממנה להתלכלך.

אבוד באמזונס

יוסי גינסבורג התחיל במה שנראה היום המסלול הקבוע - שחרור מהצבא, עבודה וטיסה לכמה חודשים טובים באמריקה הלטינית. כשהגיע לבוליביה, פגש במי שישנה את מסלול חייו - קארל, בחור אוסטרי שהציג את עצמו כחוקר יבשות והציע לגינסבורג, חברו האמריקאי קווין וחברו השוויצרי מרכוס להצטרף אליו למסע באזור באמזונס אשר טרם מופה, ואשר ברצונו לאתר שם כפר אינדיאני נידח.

הארבעה יוצאים למסע ומונחתים על ידי מטוס בלב האזור שהם הולכים לחקור אותו. שם הם מתמודדים עם מחסור במזון ועל פי מקורות שונים נאלצים לאכול בשר קופים. לאחר כחודש, הם בונים ברפסודה בכוונה לשוט לאורך האמזונס, אך אז קארל, האוסטרי טוען כי הוא לא יודע לשחות. בעיתוי הזה הם מבינים שהוא שיקר למעשה לאורך כל הדרך ושהם בעצם אבודים בלב הג'ונגלים. מרכוס מחליט להמשיך עם קארל וקווין וגינסבורג ממשיכים עם הרפסודה. ממרכוס וקארל, אגב, לא שמעו מאז.

אחרי כמה ימים של שיט, השניים איבדו את השליטה על הרפסודה וגינסבורג מאבד קשר עין עם קווין שנופל למים. הוא מנסה למצוא אותו במשך כמה ימים כשהוא לבדו. כשהוא מבין שהוא כנראה לא מצליח, קווין מפתיע אותו כשהוא מלווה באינדיאני מקומי שעזר לו במאמצי החיפושים. משם, הם קוטעים את המסע ומתפנים לבית חולים. אחלה חוויה לטיול של אחרי הצבא. 

 (מקור1, מקור2)