היא שיחקה מחוץ לביתה, לבדה. היא הייתה אולי בת 5. היא לא זוכרת את הסבים שלה, האחים שלה או אפילו את הוריה. למרות זאת, היא זוכרת היטב את שני האנשים שעקבו אחריה אל תוך היער, אחד עם ידיים לבנות והשני עם ידיים כהות. היא זוכרת את המטפחת הלבנה שהוצמדה לפיה, שככל הנראה הוטבלה מבעוד מועד בכלורופורם. היא זוכרת את ההתעוררות במקום לא מוכר. לבדה, באמצע הג'ונגל. מבחינת הזיכרון שלה, שם התחילו חייה: בשוטטות חסרת תקווה ביערות הגשם של קולומביה, בחיפוש אחר מישהו שיציל אותה ובהיכרות שתשנה את חייה לעד.

מרינה צ'פמן, כיום בת 68 (או לפחות זה מה שהיא חושבת) ומתגוררת בברדפורד הבריטית, הכתה גלים ברחבי העולם כאשר פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה. The Girl with No Name ("הילדה ללא שם") מגולל את שנותיה הראשונות של מרינה ואת סיפור ההישרדות שלה בג'ונגלים של קולומביה. בריאיון לכלי התקשורת בבריטניה, מרינה מתארת כיצד היא ניסתה למצוא סימנים לציוויליזציה בכוחות עצמה, אך כשלה. בשלב מסוים, היא החליטה לחזור אל הציר שבו ננטשה על ידי הגברים שחטפו אותה. היא הייתה בטוחה שזה רק יהיה עניין של זמן לפני שכלי רכב נוסף יעבור במקום ויציל את חייה, אבל אף אחד לא הגיע. בסופו של דבר, לא נותרה לה ברירה אלא לנסות ולהתמודד עם איתני הטבע בעצמה - אלא שאז היא טוענת כי קיבלה עזרה ממקום מאוד לא צפוי, ממשפחה של קופי קפוצ'ין שאימצו אותה לחיקם.

בספרה, צ'פמן מתארת את ההקלה שלה למראה הקופים. אמנם הם לא היו בני אדם, אבל הם היו הדבר הקרוב ביותר. היא החליטה להתמקם באזור שטח המחייה שלהם, בתקווה שהם יעזרו לה לשרוד את המצב המדוכדך שהיא נקלעה אליו. תחילה, הם המשיכו בשלהם, ליקטו מזון ממקומות שונים, טיפחו אחד את השני, שיחקו יחדיו והתעלמו לחלוטין מנוכחותה של מרינה. היא רצתה כל כך להיות חלק מהמשפחה, אבל לא היה להם כל עניין בכך. למרות זאת, בני המשפחה נפתחו אליה בשלב מסוים אחרי שהקוף הבוגר הציל את חייה.

ברוכה הבאה למשפחה

באחד החלקים המרתקים בספרה, צ'פמן מתארת כיצד היא קיבלה קלקול קיבה נוראי מאכילת פרי עץ התמרינדי. הסבל היה גדול כל כך באותם רגעים שהיא הייתה בטוחה שהיא עומדת למות. בעודה מתגלגלת על הארץ וגונחת מכאבים, היא נתפסה על ידי הקוף הבוגר של הלהקה וזה הוביל אותה אל שלולית בוץ. הוא הגמיע אותה במים המטונפים עד שהיא הקיאה והחלה להתאושש. מאותו רגע, היא זכתה להפוך לחלק מהמשפחה והקוף הבוגר זכה לכינוי "סבא".

מרינה עקבה אחרי הקופים, בחנה את התנהגותם וכך למדה לחיות בג'ונגל. הם לימדו אותה כיצד לטפס על עצים, מהם המאכלים שבטוח לאכול ואיך להתנקות כמוהם. עם הזמן, היא למדה גם שיש לקופים נטייה להפיל את המזון שלהם מן העצים ושהדרך הטובה ביותר להזין את עצמה היא פשוט לשבת מתחתיהם בזמן הארוחה. מאוחר יותר, הם התירו לה לשבת ולאכול ביחד איתם ואפילו החלו לטפח אותה כמו בת משפחה. "זה הפך בשלב מסוים לתחביב האהוב עליי", סיפרה צ'פמן בריאיון לאתר ה-Guardian. "זה עושה לך צמרמורות בכל הגוף כשהם סורקים את השיער שלך ואוכלים את מה שהם מוצאים בפנים. הם עושים את זה בכזאת עדינות, זה כמו מסאז' לראש. עד היום אני מתגעגעת לזה".

מרינה אמנם אהבה לחיות עם הקופים בג'ונגל, אבל היא תמיד הייתה כמהה לאינטראקציה עם בני אדם. מדי פעם, היא הייתה רואה ציידים מקומיים פוסעים בתוך היער, הייתה נרתעת מסכיני המצ'טה והרובים שלהם. למרות זאת, היא עדיין נמשכה אליהם. יום אחד, אזרה אומץ והתקרבה אל שני ציידים. עירומה וללא יכולת לדבר, היא נהמה לעברם בתקווה שהם יחלצו אותה מן הג'ונגל - ואכן כך הם עשו. אך גם אחרי ההתרחקות מהעצים והקופים, צ'פמן נותרה ילדה פראית מאוד.

היא מסבירה: "כשיצאתי מן היער, הייתי צריכה ללמוד איך יושבים על כיסא, כיצד לפתוח דלתות, איך לנקות את עצמי ועוד המון דברים שלא התעסקתי בהם בתוך הג'ונגל. עד היום יש כל מיני גינונים שאני לוקה בהם, בעיקר בדברים שמאלצים אותי לשבת ולהתנהג כמו כולם. יש פעמים שאני עדיין מוצאת את עצמי מסתכלת על אחרים ומחקה את צורת ההתנהגות שלהם". למעשה, מרינה אפילו הכניסה חלק מדפוסי ההתנהגות שלה עם קופי הקפוצ'ין אל חיי המשפחה שלה בבריטניה.

גירודים, ציוצים ונשיכות

ונסה, בתה בת ה-34, מספרת כיצד אמה נוהגת "לטפח" אותה בימים אלה. "בשבת, אחר הצהריים טיפוסי עבורי יהיה לשבת על הספה בסלון בזמן שאמי תסרוק את השיער שלי", היא מספרת. "בדרך כלל, היא תביא כרית, תגיד לי לשים עליה את הראש ופשוט תתחיל לחטט בתור שיערי. אני אניח עליה את הראש, אצפה באיזה סרט או תוכנית ומדי פעם, אני ארגיש שהיא מגרדת לי את הקרקפת. לעיתים, היא אפילו תגרד לי את הזרוע".

ג'ואנה, בתה הבוגרת בת ה-38, מתארת איך היא נוהגת להרגיע את הנכדים עם קולות וצלילים שלמדה להפיק ביערות הגשם. היא מפרטת: "לא שמתי לב לזה בהתחלה, אבל בכל פעם שהיא הייתה מנענעת את אוסטין, בני הבכור, היא נהגה לעשות מין ציוצים משונים כאלה שמשולבים בנקישות של השיניים - בדיוק כמו שקופים עושים לגורים שלהם". אפילו בעלה, ג'ון, זוכה לקבל הצצות מאותה תקופה ובעיקר מהדרך היוצאת דופן שבה מרינה נוהגת להפגין את אהבתה כלפיו.

"ג'ון אוהב שאני מגרדת לו את הגב", מספרת מרינה ומתחילה לצחקק. "לפעמים, אני גם תולשת לו שיערות מהרגליים. פעם אפילו הייתי נושכת אותו". בעלה מסביר בחיוך מובך: "אני לא מתכוון להיכנס יותר מדי לפרטים, אבל בואו פשוט נאמר שהיא מעולם לא נשכה אותי בכעס. כמו כן, זה מעולם לא נעשה בזמן שעשינו אהבה. אנחנו לא מזוכיסטיים - זאת פשוט הדרך שלה להפגין אהבה כלפיי".

***

מרינה מספרת כי בימים אלו היא משקיעה את מיטב זמנה ב"להיות נורמלית". במרוצת השנים, היא למדה קולינריה וכיום היא השפית במוזיאון המדיה בברדפורד. היא הפכה לחברה מכובדת בכנסייה המקומית שלה, טיפחה לעצמה מוניטין של אמא דואגת וסבתא אוהבת. אף על פי כן, היצר החייתי עדיין חי בקרבה.

מדי יום היא נאלצת להיאבק בצורך שלה ללכת על ארבע ועדיין מרגישה הכי בבית דווקא כשהיא מסיירת ביערות המקומיים. פוסעת בין העצים בגאווה ומטפסת עליהם אפילו בגילה הנוכחי. "פיתחתי המון אינסטינקטים מהתקופה שלי בג'ונגל - חלקם אפילו רלוונטיים לחיים שלי בעיר", היא מספרת. "כשאתה צריך להגן על עצמך, אתה יודע לזהות את הרגעים שעליך להילחם בחזרה. תמיד שאני מזהה את הרגעים האלה, אני יודעת לתקוף לפני שתוקפים אותי. אתה לומד להיות שורד, חסין וקשוח. אני תופסת מעצמי אדם קשוח מאוד. כשאני נקלעת לבעיה, אני מתמודדת איתה ועוברת הלאה. רק ככה ניתן לשרוד, בג'ונגל ובחיים".