ניסויים בבני אדם הם עניין מאוד מאוד סבוך. מעטים הם החוקרים שמקבלים את האישור לעשות את זה ויתכן שרב בני האדם שערכו עליהם ניסויים עברו את כל זה בכפייה. השבוע אנחנו מביאים לכם סיפורים על חמישה מדענים שלא היו מסוגלים להתאפק, אז הם פשוט בדקו את התיאוריות שלהם על עצמם, תוך סיכון חיים. אלו שפשוטו כמשמעו, תרמו את גופם למדע.
הופמן ואבקת הקסמים
מבחינה רשמית, המקצוע של אלברט הופמן היה "מדען". בפועל, הוא לקח את זה לכיוון מאוד אטרקטיבי – הוא חקר ופיתח חומרים פסיכואקטיביים למטרות רפואה. הבייבי הכי מפורסם שלו: ה-LSD.
הכול התחיל בשנת 1937, כשהופמן עבד במעבדה לפיתוח תרופות בבאזל. הוא התמקד בחומצה ליסרגית דיאתיל אמידית, או בקיצור LSD, חומר המופק מפטריית הארגוט ויועד לשימוש בתרופות שונות. חמש שנים לאחר שהוא הצליח לסנתז את החומצה הזו, במהלך אחד מהניסויים, כמות לא ידועה של החומר הגיעה לשפתיים שלו והוא יצא מעולם המעבדה לעולם פסיכודאלי מרתק של הזיות. החוויה הזו הביאה אותו לערוך בדיקה מעמיקה יותר ומסודרת יותר של החומר, כאשר שפן הניסיונות שלו היה, ניחשתם נכון, הוא עצמו. הופמן נטל 250 מיקרוגרם של LSD – כמות הסף הנדרשת, על פי החישובים שלו, ליצירת השפעה מינימלית על המוח. בפועל, זה היה הרבה מעבר למה שנדרש והחוויה שהוא עבר, הייתה מעבר לכל מה שהתחזית המדעית ניבאה. היום רב המשתמשים יודעים שמיקרוגרם אחד או שניים זה די והותר.
הודות לתוצאות המוצלחות של הניסוי, ה-LSD שווק מאוחר יותר כתרופה פסיכואקטיבית, אבל בשלב מסוים, המטפלים התחילו לנטול אותו בעצמם ומשם הדרך לשימוש על ידי הקהל הרחב הייתה קצרה. בעקבות הניסוי האמיץ שערך הופמן על עצמו, השתנו חייהם של סטלנים בעולם כולו.
הצנתור הראשון בהיסטוריה
היום צנתור הוא אחד מההליכים הכי שגרתיים שיש לבתי חולים להציע – החדרה של צנתר לתוך כלי דם של חולה לב, ביצוע טיפולים בשריר הלב דרך אותו הצנתר, מנוחה של החולה ולרב אפילו שחרור הביתה באותו היום.
ההליך הפשוט הזה הוא תולדה של אומץ וחוצפה של רופא אחד.
עד שנות ה-30, טיפולים בשריר הלב נעשו לרב בניתוח שכלל ניסור של עצמות בית החזה, מה שהפך את העסק להרבה פחות סימפטי. הרעיון של החדרת צנתרים דרך כלי הדם היה קיים, אבל רק ברמת הרעיון – לא היה אישור לעשות אותו או לנסות אותו מחשש שהוא עשוי להיות קטלני. רופא גרמני צעיר בשם וורנר פורסמן החליט לסכן את הקריירה המקצועית שלו כשמרד בהנחיות המקצועיות והחליט לנסות את ההליך הזה בכל זאת, אבל לא על חולה, אלא על עצמו. הוא הצליח לשכנע את אחת מהאחיות בבית החולים שתשתף איתו פעולה ותעזור לו לבצע את הניסוי. על פי חלק מהגרסאות, האחות הסכימה רק במידה שיערוך את הניסוי עליה, אבל ברגע האמת, אחרי שסיפקה לו את כל הציוד הדרוש, הוא ערך את הניסוי על עצמו.
הוא פתח נקב בכלי דם במרפק שלו והחדיר דרכו קטטר שתן. הוא דחף אותו לאט לאט עד שסבר שהגיע ללבו. בשלב הזה, הוא והאחות ניגשו למכון הרנטגן של בית החולים כדי לראות עד היכן הגיע הצינור והמשיכו בניסוי עד שהצנתר הגיע לליבו של פורסמן, מה שמבחינתו, הפך את הניסוי הזה לסיפור הצלחה. כשמנהל בית החולים, הבוס של פורסמן, שמע על מעלליו של הרופא הצעיר, הוא לא אהב את הרעיון, אבל כשהונחו על השולחן שלו צילומי הרנטגן ובהם נראה הצנתר בתוך ליבו של פורסמן, אישר לו לקיים את ההליך על חולה סופנית כדי להקל את מצבה, מה שהצליח.
המשך החיים המקצועיים של פורסמן לא היה בקו ישר מעלה – הוא נשלח חזרה אל הלימודים ולא כל מנהל מחלקה שש לקבל את הרופא הצעיר והחצוף לצוות שלו. בסופו של דבר הוא קיבל את התהילה שמגיעה לו עם פרס נובל שהוענק לו בשנת 1954, ובכך שכיום הוא נחשב לאבי הקרדיולוגיה המודרנית. החוצפה משתלמת.
ניסוי גסטרונומי תוצרת איטליה
בתקופת הרנסאנס, תקופה שהתאפיינה בשחרור מתפיסות דתיות פרימיטיביות ואימוץ של המדע על ידי האירופאים, איטלקי אחד בשם סנטוריו סנטוריו החליט לערוך ניסוי, כזה שחולל לא פחות ממהפכה בחקר הפיזיולוגיה של האדם.
סנטוריו העמיד במרכז המחקר שלו שאלה: מה היחס בין כמות האוכל שאנחנו אוכלים לכמות הפסולת שאנחנו פולטים בשתן ובצואה שלנו? לטובת המחקר שלו הוא בנה מכשיר מיוחד שכלל כיסא, שולחן ומיכל לעשיית צרכים. לכל אחד מהם הוצמד משקל – כזה ששקל את האוכל שהוא אכל, כזה ששקל את הגוף שלו וכזה ששקל את הצרכים שהוא עשה. אותו המכשיר הזה ליווה את סנטוריו בשלושים השנה שלאחר מכן, כאשר הוא שקל את כל מה שהוא אכל ובכל פעם גם את כל הצרכים שלו. אם מישהו חשב שלספור קלוריות זה מטורף, הניסוי הזה שם את כל העסק בפרופורציה.
בסופם של 30 שנה, הוא מצא שעל כל 3.5 קילו שאנחנו אוכלים, אנחנו פולטים 1.5 קילו בצרכים שלנו. אנחנו מניחים שאתם לא מופתעים...
אותו הניסוי שסנטוריו עשה על עצמו הוא אחד מהניסויים החשובים ביותר, כי הוא הביא מדענים וחוקרים אחריו לשאול עוד שאלות על תזונת האדם ובסופו של דבר הביא גם לפיתוח של המדע שעוסק בחילוף חומרים – המטבוליזם.
הכי גבוה, הכי מהיר
אחד הניסויים הכי אמיצים והכי מרתקים שנעשו על ידי האדם בחלל בוצע באוקטובר 2012, כאשר צנחן האקסטרים פליקס באומגרטנר העפיל לגובה של 38 ק"מ מעל לפני כדור הארץ באמצעות רכב מיוחד. בתום הטיסה מעלה, הוא קפץ חזרה לכדור הארץ במהלך שהדהים את העולם כולו. פליקס עשה את מה שאיש לא עשה לפניו – מעבר לשיא הגובה שנשבר, הוא גם היה האדם הראשון משחר ההיסטוריה ששבר את מהירות הקול בלי סיוע של אף מנוע או ספק אנרגיה.
כך זה נראה מהצד שלו:
השיא של באומגרטנר נשבר בסופו של דבר על ידי אלאן יוסטס, מבכירי גוגל שבשנה שעברה שבר את השיא שלו כשהעפיל לגובה של 41 ק"מ וקפץ ממנו – אלא שהוא לא נושא בתואר הכבוד של האדם הראשון בהיסטוריה ששבר את מהירות הקול.
אל האינסוף ומעבר לו
הניסוי של באומגרטנר הסתיים אמנם בשלום, אבל לניסוי הזה קדמו ניסויים שעלו למדען שביצע אותם על עצמו לא מעט.
ג'ון סטאפ, רופא וקצין בכיר בחיל האוויר האמריקאי הקדיש חלק נכבד מאוד מהמחקר שלו בבדיקה של מה עובר על טייס בזמן טיסה ובזמן נטישה של תא הטייס. המטרה הייתה שיפור של תאי הטייס שהוצעו עד אז לטייסים בחיל האוויר האמריקאי. כדי לוודא את תוצאות המחקרים, הוא ניסה את הכול על עצמו.
בשנת 1947 הוא התחיל סידרה של ניסויים שבאו לבדוק את ההשפעה של התאוצה על גוף הטייס ולא פחות חשוב מזה, את ההשפעה של התאוטה הפתאומית על גופו, כמו במצב של התרסקות. לטובת הניסויים הוא בנה מתקני מחקר מיוחדים שדימו את המצב שחל על טייס במהלך טיסה מבחינת הכוחות שמופעלים עליו. בין השאר, הניסויים בחנו הפעלה של כוחות ג'י (תאוצות כובד) בעוצמות מסוימות על הגוף של הטייסים. סטאפ הוא למעשה האדם שספג הכי הרבה כוח ג'י בחייו – והוא שילם מחיר כבד: שברים בגפיים, שברים בצלעות ופגיעה בראייה (כלי דם בעיניים שלו התפוצצו מהלחץ), הם רק חלק מהפגיעות שהוא ספג כתוצאה מהניסויים שהוא ערך על עצמו.
בניסוי אחר, הוא רצה לבדוק מה קורה כשחופת הטייס מתפוצצת במהלך טיסה – האם הטייס יכול לשרוד מצב כזה? גם כאן, הוא ניגש ישר לעניין, עלה על מטוס ללא חופת טייס, המריא לשמיים וניהל טיסה במהירות של 917 קמ"ש, כ-74 אחוז ממהירות הקול. תוצאות הניסוי – טייסנו שבו לבסיסם ללא פגע.
סטאפ לא קיבל על הניסויים האלו פרס נובל כלשהו, אבל הוא ייזכר ללא כל צל של ספק כאחד הטייסים עם הביצים החזקות ביותר שארצות הברית ידעה.