סקוט קלי הוא לא האדם הראשון לעזוב את האטמוספירה של כדור הארץ, אבל הוא הראשון ללבוש חליפת גורילה בחלל. אם זה לא היה מספיק, במרץ 2016 הוא הפך לאסטרונאוט האמריקאי שהיה הכי הרבה זמן בחלל אחרי שהוא בילה 340 ימים ברציפות על תחנת החלל הבינלאומית.
"אני לא מהאנשים שראו את הנחיתה על הירח ב-69' והחליטו שהם רוצים להיות אסטרונאוטים", אומר קלי, "מעולם לא הייתי תלמיד מצטיין או אפילו בצופים. אפשר לומר שאני בחור מתחת לממוצע שעשה עבודה קצת מעל הממוצע". בתיכון, קלי התעניין יותר במשחקי הוקי מאשר בלימודי מדעים. בסיום התיכון הוא היה אחד התלמידים עם הציונים הגרועים בכיתה והתקבל לאוניברסיטה בטעות – שם הוא נתקל בספר The Right Stuff מאת טום וולף, על הדור הראשון של אסטרונאוטים אמריקאים.
ספרו של וולף מתאר את אורח חיים של האסטרונאוטים הראשונים במדינה, טייסים שחיו מהר ומתו צעירים. "הסיכון היה חלק מהריגוש", אומר קלי, "זה מה שמשך אותי אל המקצוע מלכתחילה". קלי הכריח את עצמו ללמוד ובסופו של דבר הפך לטייס קרב בחיל הים האמריקאי בגיל 20 – ומאוחר יותר, בשנת 96', הוא קיבל הודעה מנאס"א.
קלי מבקש להדגיש כי החיים בחלל אינם דומים למה שנראה על מסכי הקולנוע. כלומר, תחנת החלל הבינלאומית לא נראית כמו הסרט אודיסיאה בחלל. היא לא נקייה או מרוהטת. למעשה, קלי טוען שהיא בעיקר מצחינה מאשפה וזיעה – כי בחלל אין מקלחות, יש רק מגבונים.
כמו כן, יש גם את הסכנה של אכילת דברים שהשתיקה יפה להם. אתה מבחין במשהו מרחף באוויר, משהו שנראה כמו ממתק ואתה אוכל אותו בלי לחשוב פעמיים – רק כדי לגלות מאוחר יותר שזה גללי עכברים מאחד הניסויים על התחנה.
על פי התיאורים של קלי, המקום נשמע פחות כמו פלא טכנולוגי ויותר כמו ספינת פיראטים, רק שבמקום רום, האסטרונאוטים שותים את השתן הממוחזר שלהם. רוב הזמן הם דואגים שלא לחלות בצפדינה, מנסים לשמור על שלמותה של התחנה, ודואגים שהשירותים לא יתקלקלו – וזה קורה הרבה. איך הם עושים את זה? קלי מסביר.
"כשהייתי בחיל הים, נהגנו לומר: 'האויב מספר אחת של מספיק טוב, הוא טוב יותר'. וכמו בים, כך גם בחלל. ברור שיש כמה דברים שצריכים להיות מושלמים, כי אחרת תמות. בכל הנוגע לדברים אחרים, חשוב למתן את רמת המאמץ. לאורך תקופתי בתחנה ראיתי פרפקציוניסטים שפשוט יצאו מדעתם. זה בלתי אפשרי לעבוד ככה לאורך שנה שלמה".
קלי השקיע חלק ניכר מזמנו בחלל בביצוע ניסויים, חלקם הוא אפילו ביצע על עצמו. סוכנות החלל האמריקאית רצתה לחקור את ההשפעות של שהות ממושכת בחלל על גוף האדם, לקראת התארגנות לניסיונות טיסה למאדים. לפני שקלי עזב את כדור הארץ, הוא דאג לעשות קעקועים בחלקים על גופו אשר צריכים לעבור את הבדיקות השונות. הוא היה סורק את עצמו על בסיס יומי. "אני מניח שאצטרך להוריד את הקעקוע מהצוואר", הוא אומר, "אני חושב שיש כמה מקומות עבודה שלא מקבלים אותך אם יש לך קעקוע שנראה לעין".
כשהוא חזר מתחנת החלל הבינלאומית, המצב הגופני של קלי היה נוראי. בכל פעם שהעור שלו נגע במשהו, הופיעה לו פריחה. כמו כן, הוא סבל מכאבים בכל המפרקים שלו. למרות זאת, קלי מאמין שאפשר להגיע בהצלחה לכוכב מאדים. "הייתי הולך לשם בלי לחשוב פעמיים", הוא אומר.
קלי הוא ללא ספק מסוג האנשים שקשה להבהיל. בראיון למגזין Esquire, הוא מתאר את אחד הרגעים הבלתי נשכחים לאורך כל המסע שלו בחלל – החזרה אל כדור הארץ עם מעבורת החלל הסובייטית 'סויוז'.
"ברגע שאתה מבין שאתה לא הולך למות, זה אחד הדברים הכי כיפיים שאפשר לחוות", מספר קלי, "שמעתי פעם שהיה שם אסטרונאוט שבכה כי הוא חשב שהוא עומד למות". כאשר הוא נשאל על ידי המראיין אם הוא הוא אי פעם הזיל דמעה כשהזמנים על המעבורת היו קשים, תשובתו הייתה חדה וברורה. "אין מקום לבכי בחלל!", אומר קלי, "בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך בוכה!"