עם כל הכבוד לחיריה (כלומר, פארק אריאל שרון) ולגאווה הישראלית שאנשים אולי חשים כלפי אתר מחזור הפסולת הזה שמנסה להפוך זבל לאטרקציה תיירותית, יש לה בהחלט לאן לשאוף: מתברר שהר האוורסט הוא לא רק ההר הגבוה ביותר בעולם, אלא גם אתר התיירות המזוהם ביותר בעולם.
מתברר שמאות אלפי התיירים שפוקדים את ההר במטרה לנסות ולהגיע עד למעלה משאירים מאחוריהם הרים של פסולת שמורכבים משאריות של ארוחות, פחיות בירה, מיכלי דלק וגם צואה אנושית.
אלטון באייר, גאולוג במכון המחקר Arctic and Alpine באוניברסיטת בולדר בקולורדו טוען כי הבעיה חמורה במיוחד באזורים שסובבים את ההר מאשר על ההר עצמו, כי שם ניתן למצוא אינספור שאריות של אשפה בפארק הלאומי סגרמאטהה בו מתחילים המטיילים את דרכם. בפארק מבקרים כ-150 אלף תיירים מדי שנה, כשמאות מהם מנסים אשכרה לטפס על האוורסט, שגובהו 8,848 מטרים מעל פני הים.
The Nepalese and Tibetans call Mount Everest Great Goddess Mother of the World. We climb it, drop our trash and waste and corpses along the way, and then leave again. No respect. Not for the mountain, the goddess or the people. https://t.co/opysniZLoV @MountEverest @EverestToday pic.twitter.com/xyL3phQJYH
— AlineKaplan (@AlineKaplan) August 13, 2018
Mount Everest needs a clean up crew to scour it’s peak, the amount of waste left behind by climbers is appalling. pic.twitter.com/9LtGBJFkfL
— Reginald Perrin (@carlosdiazjara1) February 25, 2018
הבעיה היא שמדובר כמובן בטיפוס של כמה וכמה ימים, מה שאומר שהמטפסים נאלצים ללון באמצע הדרך, ומשתמשים בציוד קמפינג כמו אוהלים, גזיות, גנרטורים וכו'. אף מטייל שפוי בדעתו לא יסחוב את השאריות שלו איתו במעלה ההר אלא כמובן ישאיר אותן מאחוריו, וזה בסופו של דבר מה שיוצר את הררי הזבל.
אחד המטפסים מודה ש"בקושי יש לך כוח לסחוב את עצמך במעלה ההר, אז אתה פשוט נפטר מכל מה שאתה לא צריך להעלות איתך". "זה מדהים שהם בכלל מנקים את האזור בו הם ישנים", אומר באייר, "אבל הבעיה האמיתית היא מה שקורה עם הזבל שהם משאירים מאחור".
לטענתו, יש שני סוגים של אשפה: הראשון הוא שאריות המחנאות של המטיילים, שרובן נאספות על ידי ארגון ללא מטרות רווח בשם the Sagarmatha Pollution Control Committee) SPCC), אשר לקח על עצמו לנקות את מסלולי הטיול. הארגון, אגב, ממלא יותר מ-70 משאיות של זבל לאורך המסלולים, אלא שהמשאבים שלו כמובן מוגבלים, וזה לא עוזר שאין ממש אכיפת חוקים בנוגע ללכלוכים בהר האוורסט, זאת בניגוד למסלולי טיפוס בהרים אחרים.
הסוג השני הוא אשפה שנוצרת דווקא מאכסניות בעיירות שבאזור קהומבו, כאשר בעלי האכסניה בטוחים שמדובר בזבל שאפשר לקבור ולשרוף בבורות בעומק שבין 25 ל-100 מטרים, ולפי באייר יש עשרות ואולי מאות מהם. אלא שבבורות הללו אפשר למצוא אשפה כמו פלסטיק, פחיות בירה מאלומיניום, בקבוקי וויסקי מזכוכית, מוצרי נייר ועוד. השריפות משחררות לאוויר כימיקלים רעילים שאף מוצאים את דרכם למי השתייה באזור.
ואפרופו מי השתייה בכפרים: כ-5,400 קילוגרמים של צואה אנושית נשטפת במורד ההר במהלך עונת המונסונים ומוצאת את דרכה למאגרים, מה שעשוי לטענתו להסביר מדוע מטיילים רבים חוטפים שלשולים ובעיות עיכול בכל שנה.