לאורך ההיסטוריה היו ליהודים לא מעט סיבות לפחד בלילה. הם נלחמו במכשפים במצרים, נפגשו עם מפלצות בבבל, נאבקו עם הלוויתן במים ועם הנחש על האדמה. הם פחדו משדים בשם קטב מרירי ואשמדאי. בנוסף לכל הצרות האלו היו גם תמיד קבוצה של המונים משולהבים שרצו לשרוף להם את הכפר.
אבל האם לאורך ההיסטוריה היהודית, המפותחת, הופיעו גם ערפדים? מאיימים ומסוכנים כמו דרקולה או שרמנטיים וסקסיים כמו לסטאט? האם מישהו שינה את צורתו לעטלף או פחד מהשום על העוף יותר מאשר מהחזרת על הגפילטע?
למען האמת, הטקסטים היהודים בהחלט מזכירים כמה וכמה אירועים בהם היו מעורבים מוצצי הדם המפורסמים הללו.
אחד הסיפורים המפתיעים על ערפדים ביהדות הוא דווקא מוקדם מאוד. הוא שייך לקבוצת טקסטים שנקראת "הספרים החיצוניים". אלו ספרים שנכתבו בתקופת בית שני, ביניהם ספרי היסטוריה כמו ספרי המקבים, פירושים שונים לתנ"ך וספרי קודש בעלי תפיסה דתית פחות מקובלת. בין הספרים האלו מופיע הספר הקדום "ספר אדם וחווה" המציע תיאור מחודש לימים הראשונים של העולם.
הספר מתאר את הרצח הראשון של קין את הבל כרצח ערפדי. קין אינו רק מחסל את אחיו שמצא חן יותר בעיני האל, אלא שותה את דמו. התיאור האכזרי והאלים הזה פותח את ספר אדם וחווה ומשאיר אצל הקורא תמונה מאיימת ומעוותת של סיפור גן העדן המוכר והאהוב.
"והנה דם בני הנלבב הנקרא הבל נשפך על פי קין אחיו והוא שותה אותו באכזריות. ויקרא אליו (הבל) כי יותיר לו ממנו מעט. והוא לא שמע לו כי אם שתה אותו עד תומו."
גן העדן, וראשוני האדם מככבים בעוד סיפור על ערפדית אחרת ומפורסמת הרבה יותר. במדרש אלפא ביתא דבן סירא, מופיעה לראשונה לילית כאישה הראשונה של אדם. לילית היא אישה חזקה ומינית הרוצה להיות עליונה בעת קיום יחסי המין. לאחר שרבים אדם ולילית, מגרש אותה האל מגן העדן והיא הופכת להיות אויבת האדם. היא אוכלת תינוקות בעריסתם, מזדווגת עם גברים שאינם מצויים עם נשים ומולידה גזע שלם אל-אנושי הנתון למרותה. סוג של ערפדים, שאף זכה לאיזכורים בתרבות הפופלרית לא מעט.
בימי הביניים הושפעו היהודים הצרפתים והגרמנים מהתרבות העממית סביבם. לתוך חיי התרבות הכשרים חדרה עוד דמות ערפדית שהפכה להיות גיבורת ספרות האימה המקומית שמה היה סטריאה או שטריגה. ב"ספר חסידים" לדוגמא מופיעה הדמות הזאת מספר פעמים. היא הייתה דמות נקבית, בעלת תאוות בשרים לגוף האדם ולגוף ילדים במיוחד. המפלצת הזו הייתה יכולה להיות מנוטרלת באמצעות פרקטיקה מיוחדת כמו נעיצת יתד עץ בליבה. סטריאות יכלו להפוך לחיות כמו חתולים או עכברים ממש בדומה לערפדים המודרנים. למרבה הפלא הספרות היהודית לא הייתה חד משמעית לגבי אופייה של הסטריאה. היא כמובן לא נחשבה חיובית אבל דמותה הייתה יותר עגולה מסיפורי האימה הרגילים.
אשה אחת היתה שטרייא והיתה חולה ביותר
והיו שתי נשים בלילה עמה, אחת ישינה ואחת ערה.
ואותה חולה עמדה בפניה והיתה מנפצת שער ורצתה לפרוח ורצתה למוץ דמה של ישינה
והערה צעקה והקיצה את החבירתה ותפשו את החולה השטרייא[1]
אחד הסופרים העבריים שהושפע יותר מדמות הסטריאה היה לא פחות ולא יותר מש"י עגנון האיש והנובל. הסופר המפורסם כתב סיפור על סטריאה שהפך להיות אבן דרך בחייו של כל תלמיד לספרות. אני מדבר כמובן על דמותה של הלני בסיפורו הקצר "האדונית והרוכל". הלני היא ערפדית מפתה ויפת תואר המזמינה לטירתה האפלולית רוכל יהודי ומסכן. היא והוא הופכים לזוג אוהב ואט אט היא משילה ממנו את כל סממני יהדותו. לאחר זמן מה היא לא מצליחה להתאפק ובאה לנעוץ בו את סכינה ושיניה. הרוכל ניצל בעור שיניו משום שחזר בדיוק לאלוהיו. הסיפור הוא אחד מהניסיונות המודרנים הראשונים להכניס את דמות הערפד לספרות העברית מוקדם בהרבה מציון ברוך שיבדל לחיים ארוכים.