אם תשאלו את סוזי סניידר, אוצרת במוזיאון ארה"ב לזכר השואה, מה החפץ המשמעותי ביותר שנמצא בחזקתה, סביר להניח שהיא תוביל אתכם לסוודר הקטן של קריסטינה שיגר. מדובר בסריג זעיר, ירוק וישן, שצבעו דהה לאורך השנים. על פניו, פריט לבוש רגיל לחלוטין. למרות זאת, מדובר בפריט לבוש עם היסטוריה טרגית ובלתי נתפסת.

הסוודר הירוק של קריסטינה היה החפץ היקר ביותר לליבה בתקופת השואה. הוא ניתן לה על ידי סבתה האהובה, אשר סרגה אותו במו ידיה לפני פלישת הנאצים לארץ מולדתה, פולין. בגיל 5, בעודה מתגוררת בגטו לבוב, היא נחשפה לראשונה לאלימות הבלתי נסבלת של הגרמנים.

יום אחד, הם החליטו לשלוח חלק מקשישי הגטו למקום לא ידוע וסבתה הייתה אחת מהם. בעודה מנופפת אל קריסטין לשלום, אחד השומרים היכה את סבתה בעורף עם כת הרובה. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותה בחיים - לפני שנשלחה אל מחנה ההשמדה בלזק. היא נעלמה אל האופק, והותירה את קריסטין רק עם זיכרונות והסוודר הירוק הזעיר.

קריסטינה הייתה רק בת 7 כשהנאצים החליטו לדלל את גטו לבוב. בניסיון נואש לחמוק מן החיילים, הוריה וכמה תושבים נוספים של הגטו שיחדו את אחד מעובדי העירייה על מנת שיבריח אותם דרך מערכת הביוב המקומית. "זה היה נוראי שם למטה", היא תיארה בריאיון בשנת 2007. "זה היה כאילו ירדנו אל תהומות השאול בשביל לשרוד".

החיים בתעלות היו קשים מנשוא. צחנת הביוב הייתה בלתי נסבלת, כמו גם הקלסטרופוביה האיומה. בכל פעם שירד גשם בחוץ, מפלס המים בתעלות עלה והטמפרטורות צנחו. קריסטין ובני משפחתה נאלצו להתמודד עם מחלות איומות כגון חצבת ודיזנטריה, כמו גם עם חולדות וכינים. למרות זאת, הוריה עשו ככל שניתן לרומם את רוחה, כולל ללמד אותה קרוא וכתוב.

בני המשפחה התגוררו בביוב המצחין במשך 14 חודשים לפני שהצבא האדום שחרר את תושבי העיירה. כאשר קריסטין יצאה סוף סוף החוצה, היא סבלה מתת תזונה והתקשתה להסתגל לאור השמש. למרות זאת, היא שרדה כנגד כל הסיכויים - ויצאה מהביוב יחד עם הסוודר האהוב.

"הצלחתי להינצל ולשמור על הסוודר יחד איתי", סיפרה קריסטין. "הוא היה הדבר היקר ביותר לליבי באותם ימים". בסוף מלחמת העולם ה-2, קריסטין עלתה לישראל ושם הכירה את בעלה. בארץ, היא הפכה לרופאת שיניים, לפני שהיגרה לארה"ב. בשנת 2004, היא תרמה את הסוודר האהוב של סבתה למוזיאון ארה"ב לזכר השואה, שם הוא נמצא עוד היום.