מדינת ישראל נמצאת יחד עם שאר העולם במלחמה נגד נגיף ה-COVID-19. לאחרונה, דווח על יותר מ-100 אזרחי ישראל שנדבקו בווירוס שהוביל למותם של אלפים ברחבי העולם, ואלו פונו למתקני בידוד ייעודיים של משרד הבריאות. תושבים רבים מצאו את עצמם בבידוד ביתי לאחר שהיו מצויים בקרבתם של חלק מאותם חולים. נכון להיום, ההערכות עומדות על יותר מ-34 אלף אזרחים ישראלים שנמצאים בבידוד ביתי של 14 ימים – רבים מהם תוהים כיצד יצליחו לשרוד תקופה ארוכה כל כך של ניתוק מן העולם החיצון והחברה. ובכן, אותן מחשבות בדיוק עברו גם בראשו של אלברט וודפוקס, אשר בניגוד לבידוד הקצר שנגזר עלינו בימינו - מצא את עצמו באגף המבודדים בבית סוהר בלואיזיאנה, במשך יותר מ-40 שנה.

וודפוקס היה פעיל לשעבר של ה"פנתרים השחורים" ואחד האסירים מ"שלישיית אנגולה": שלושה גברים אפרו-אמריקאים שמצאו את עצמם באגף המבודדים בכלא אנגולה, אשר בלואיזיאנה. בינואר 1974, וודפוקס הורשע ברצח של סוהר – פשע אותו הוא תמיד הכחיש בתוקף. הוא הועבר לאגף השמור ביותר בבית הסוהר, שם הוא שהה בתא בגודל של 6 מ"ר. בריאיון לאתר ה-Guardian הבריטי, הוא נתן לקוראים הצצה אל התקופה האיומה שעברה עליו ותיאר את תנאי המאסר הקשים בכלא אנגולה.

"היינו בתא במשך 23 שעות ביום", סיפר וודפוקס. "לי ולשאר האסירים באגף לא התירו להתאמן בחוץ. בתקופת המאסר שלי, הכרתי אנשים שלא יצאו לאוויר הפתוח במשך שנים ארוכות. לא התירו לנו לבצע שיחות טלפון, לא נתנו לנו ספרים, מגזינים, עיתונים, מקלטי רדיו או אפילו תוכן חינוכי. לא התירו לנו להחזיק מאווררים במקום. לא הייתה גישה לקרח או למים חמים. לא הסכימו לנו להחזיק פלטה חמה בתא. גם לא התירו לנו להשתתף בסדנאות ריפוי בעיסוק של בית הסוהר, שכללו ציור, נגרות או עבודה בעור".

הוא ממשיך: "חולדות היו חודרות לאגף דרך חורי הניקוז של המקלחת ואז מתרוצצות אצלנו בתאים. היינו זורקים עליהן דברים בניסיון להבריח אותן. בלילה, עכברים היו מזדחלים פנימה מתחת לדלת. כשמזג האוויר היה מתחמם, האגף היו שורץ בנמלים אדומות. הן היו מגיעות לכל מקום, לבגדים שלנו, לסדינים שלנו, לדואר ואפילו לאוכל".

"למדתי לא לתת לפחד לשלוט בי"

האסיר האמריקאי סיכם את הלך רוחו בכלא בשנות ה-70 במילה אחת: התנגדות. לטענתו, הוא ושאר עמיתיו לאגף מצאו את עצמם במלחמה בלתי פוסקת עם הסוהרים הלבנים שניהלו את המקום והתאכזרו אליהם. מדי יום, הם נהגו להקניט את האסירים, להשפיל אותם ולאיים עליהם. למרות זאת, וודפוקס לא ישב בחיבוק ידיים וקיבל את היחס המחפיר. בכל פעם שהסוהרים היו מקללים אותו, הוא היה מקלל אותם בחזרה.

"דיברנו לסוהרים בזלזול", הוא מספר. "היינו מסרבים פקודות ובכל פעם שאחד מאיתנו היה מקבל מכות רצח, כולנו היינו צועקים ומרביצים לסורגים". וודפוקס מוסיף כי כל אקט של התנגדות היה נענה בתגובה קשה מאוד מצד הסוהרים. בהתחלה, הם נהגו לזרוק רימוני גז מדמיע אל תוך התאים, אבל הטקטיקה הזאת הייתה שכיחה כל כך שרוב האסירים פשוט התרגלו לזה. על כן, הסוהרים היו מעדיפים פשוט להתנפל על האסירים בתוך התאים שלהם ולהרביץ להם עד זוב דם.

"הרגעים לפני שאתה הולך לקבל מכות הם נוראיים", הוא אמר. "אתה יודע שהולך לכאוב לך מאוד. זה תמיד היה מפחיד אותי. היו פעמים שהברכיים שלי ממש רעדו. למרות זאת, הכרחתי את עצמי שלא להיכנע לפחד ולא לוותר על העקרונות שלי. למדתי לא לתת לפחד לשלוט בי. בדיעבד, זה היה אחד ההישגים המשמעותיים שלי מתקופת המאסר. הייתי מפוחד, אבל מנטלית הייתי איתן".

אחרי כמה שנים בהן הסוהרים היו מכים את האסירים באכזריות, וודפוקס ועמיתיו הבינו כי שיטת המחאה הטובה ביותר לאסירי האגף הייתה לשבות רעב. על פי נהלי הכלא, ברגע שאסיר מסרב לאכול במשך שלושה ימים, הנהלת בית הסוהר מחויבת לדווח על כך לפקידי המדינה ואלו מבצעים ביקורת במתקן הכליאה. "המנהלים שנאו את הביקורות האלו, כי הן היו פתח להרבה צרות", סיפר וודפוקס. "הרבה פעמים היו מוצאים כל מיני תקלות בהתנהלות של בית הסוהר לפני שבכלל בדקו על מה הייתה המחאה שלנו. המנהלים לא רצו את כאב הראש הזה. אני זוכר שפעם אחת שבתנו רעב בגלל שלא סיפקו לנו נייר טואלט באופן שוטף. הסוהרים נבהלו רק מהאיומים ודרישותינו נענו מיד".

תנאי המאסר של וודפוקס התרככו במרוצת השנים והתירו לו גישה למסמכים משפטיים. בעקבות זאת, האסיר החל להשקיע את מרב זמנו בלמידה של פסקי דין ויחד עם המחאות של עמיתיו לאגף, הוא החל לעתור לבתי המשפט במטרה לשפר את התנאים באגף. עד מהרה, הוא הביא לשינויים מהותיים בתנאי המחייה של המבודדים באנגולה. "עם הזמן, התירו לנו להחזיק מאווררים בתאים, מקלטי רדיו ואפילו ספרים", הוא סיפר. "בשלב מסוים, אפילו הגיעו להתקין רשתות בחלונות התאים שלנו בשביל למנוע מיתושים לחדור פנימה". למרות זאת, הוא זוקף את ההצלחה הגדולה ביותר שלו דווקא למשהו אחר לגמרי – ללמד אדם כיצד לקרוא ולכתוב.

וודפוקס מוסיף: "קוראים לו צ'ארלס, אבל כולנו קראנו לו גולדי בגלל שכל הפה שלו היה מלא בשיני זהב. כשהוא נכנס לכלא, הוא לא יכול היה אפילו לקרוא ספרי ילדים. השקעתי בו את כל הזמן שיכולתי ובסופו של דבר, הוא הצליח. בפעם הראשונה ששמעתי אותו קורא משפט אמרתי לו עד כמה אני גאה בו. הוא אמר לי תודה, אז אמרתי לו שיגיד תודה לעצמו. 90 אחוז מההצלחה הייתה בגלל שהוא רצה ללמוד לקרוא ולכתוב. תוך שנה, הוא כבר קרא ברמה של נער בתיכון. זה פתח בפניו עולם שלם ואני מאוד גאה בזה". וודפוקס מספר ש-14 שנים אחרי שהוא נכלא באנגולה, הוא הפך את התא שלו ממקום שנועד לשבור את רוחו ולהשמיד את נפשו לחלל חיובי – למקום שבו הוא יכול היה לעזור לעצמו ולאחרים. למרות זאת בגיל 48, הוא הגיע לנקודת השפל הגדולה ביותר שלו.

ב-27 בדצמבר, 1994, וודפוקס קיבל את ההודעה המצערת שאמו מתה. כיום, הוא מסתכל על אותו יום ומודה שזה היה הרגע שהוא כמעט נשבר לחלוטין מאחורי הסורגים. "כשהייתי כלוא, נהגתי לומר לעצמי ש'אם אני עדיין נושם – אז אני עדיין יכול להתגבר על הכל'", הוא סיפר. "ביום שאמא שלי מתה, הרגשתי כאילו לא יכולתי לנשום יותר. תמיד חשבתי שאם אני אשרוד מספיק זמן, אז אני אנצח את המערכת. כשאמי מתה, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שלעולם לא אזכה להיות איתה שוב. שאלתי את עצמי אם אני אוכל להמשיך לנשום בלי אמי" – אף על פי כן, הוא הצליח לשרוד ו-22 שנים מאוחר יותר, הוא קיבל את ההודעה הדרמתית שהוא קיבל חנינה. ב-19 בפברואר, 2016, אלברט וודפוקס יצא מאגף המבודדים אחרי 43 שנים בבידוד, ועזב את כלא אנגולה לעולם.


כיום הוא נוהג להשקיע את מיטב זמנו בלימודים, הרצאות, צריכת אקטואליה ובקרבת בני משפחתו. מאז שחרורו בגיל 69, וודפוקס זכה להכיר את בתו, ילדיה ואפילו את נכדיה – אותם הוא מגדיר בתור התקווה שלו. "תום הלב, האינטיליגנציה והאושר בעיניים שלהם נותן לי כוח", מספר וודפוקס. "אני רוצה להמשיך לחיות בשבילם. להמשיך לדבר על מה שקרה לי, להילחם על אנשים כמוני ועל עולם טוב יותר, בשבילם".

וודפוקס מוסיף כי למרות שחרורו לפני יותר מ-4 שנים, הוא עדיין מתקשה להתרגל לחיים מחוץ לסורגים ומוצא את עצמו פעמים רבות חוזר להרגליו הישנים. "עד היום אני לא מסוגל לישון יותר מכמה שעות בכל פעם", הוא מספר. "לרוב אני מוצא את עצמו ער לחלוטין בשעה 03:00 בלילה, השעה שבה נהגתי להתענג על השקט שלי בכלא. אנשים שואלים אותי אם אני מתעורר וחושב שאני עדיין בבידוד. אני תמיד יודע איפה אני כשאני מתעורר. למרות זאת, לפעמים אני נכנס לחדר בבית ואני לא יודע למה אני שם. אחר כך אני נכנס לשאר החדרים ואני לא יודע מה הסיבה. לעיתים אני עדיין חווה התקפי קלסטרופוביה, אבל היום יש לי הרבה יותר מקום להפיג את הפחדים הללו".