השבוע צוינו 80 שנה לטבח המזעזע של יהודי קייב בגיא ההריגה באבי יאר. מוכר בימינו בתור מבצע חיסול היהודים הגדול ביותר שנערך בזמן המהיר ביותר בתקופת השואה, הטבח גבה את חייהם של יותר מ-33 אלף גברים, נשים, ילדים ותינוקות. כולם אנשים שפשעם היחיד היה שנולדו יהודים ונפלו קורבנות למכונת ההשמדה הנאצית.

מבצע החיסול התחולל פחות משבועיים אחרי כיבוש קייב, בירת אוקראינה, על ידי הצבא הנאצי. על פי ההערכות, בזמן הזה הצליחו להימלט מהעיר יותר מ-100 אלף יהודים וכל שנותר מאותה קהילה עשירה היו בין 50 ל-60 אלף אנשים. ב-26 בספטמבר, נערכה ישיבה בהשתתפותם הגנרל מיור פרידריך אברהארט (המושל הצבאי של קייב), האובר-גרופנפיהרר פרידריך יקלן (מפקד האס אס והמשטרה של אזור צפון רוסיה), הבריגדפיהרר אוטו רש (מפקד איינזצגרופה C) והשטנדרטנפיהרר פאול בלובל (מפקד הזונדרקומנדו 4a אס אס). יחד, אלו חרצו את גורלם של יותר ממחצית הקהילה היהודית שנותרה בבירה באותה עת.

יומיים אחרי הישיבה, פורסמה ברחבי קייב מודעה שקראה לכל ה"יהודונים" המתגוררים בקייב וסביבתה להתייצב בבוקר שלמחרת, יום שני ה-29 בספטמבר, 1941, בפינת הרחובות מלניקובסקי ודוחטורוב בשעה 08:00. "עליהם לקחת עמם מסמכים, כסף, חפצי ערך, בגדים חמים, לבוש תחתון וכדומה", נכתב בהודעה. "כל יהודון שלא יבצע הוראה זו ויימצא במקום אחר כלשהו יירה. כל אזרח שייכנס לדירות שפונו על ידי היהודונים ויגנוב רכוש יירה". רבים באותו זמן חשבו שבכוונת הנאצים לגרש את בני הקהילה מהאזור – אך האמת התבררה להיות הרבה יותר שטנית.

ואסילי מיכאלובסקי, לשעבר כץ, היה רק בן 4 בזמן טבח באבי יאר. אמו מתה זמן קצר אחרי שנולד ואביו, חייל בצבא האדום, הוצא להורג זמן קצר לאחר הכיבוש הנאצי של אוקראינה, אחרי שאב הבית בבניין המגורים שלו הלשין עליו לנאצים. באותו זמן, הוא נותר בביתו יחד עם האומנת שלו ועד מהרה, הידיעה שנותר עדיין יהודי אחרון בבניין הגיעה לאב הבית וזה הורה לאומנת: "קחי את הפרחח היהודי לבאבי יאר". האומנת נענתה לדרישה והזיכרונות מנקודת הריכוז נחרטו לעד בזיכרונו של הילד הקטנטן.

"האומנת שלי לא העלתה בדעתה איזה אימה התחוללה שם", העיד ואסילי. "אחרי שעברנו את מעגל החיילים הראשון ושמענו את היריות, היא הבינה שהם עומדים לחסל אותנו. בכיתי בלי הפסקה. אחד הגרמנים דחף אותנו הצידה לפרוזדור צר ואמר: 'תושיבי את הילד כאן'. התור של הנידונים למוות המשיך קדימה ואותו חייל גרמני איבד את קשר העין איתנו. נשארנו שם עד שהחשיך ואז התגנבנו החוצה". מאוחר יותר, האומנת הכניסה את ואסילי לבית יתומים וכך למעשה, הצילה את חייו.

אותם חיילים שהשתתפו בטבח של באבי יאר כפו על היהודים להניח את חפציהם, להתפשט ולצעוד אל מול גיא בעומק של כ-13 מטרים. שם, הם נורו למוות באמצעות מכונות ירייה. מאוחר יותר, קבוצות חיילים עברו בין השורדים וירו בהם למוות בכל אלו ששרדו את המטח הראשוני, לפני שקבוצה נוספת הגיעה למקום והוצאה להורג.

דינה פרוניצ'בה, שחקנית בתיאטרון הבובות של קייב, הייתה בין היהודים שהובלו אל גיא ההריגה ובין המעטות ששרדו לספר על הטבח. בשנים שלאחר מכן, היא תיארה את הזוועה בספרו התיעודי של אנטולי קוזניצוב "באבי יאר". "מי שהתמהמה, תלשו ממנו את הבגדים בכוח, הכוהו בבעיטות, באגרופנים, באלות, שיכורי זעם, תוך איזו השתוללות סדיסטית", נכתב בספר. " זה נעשה כדי שההמון לא יוכל להתאושש. הרבה אנשים ערומים טבלו בדם. מן המסדרון הוטלו קבוצה אחר קבוצה, אנשים מוכים ומייללים, שוטרים קיבלו אותם, הרביצו בהם, הפשיטו – וכך בלי סוף".

דינה העידה כיצד לקחו בכל פעם עשרה אנשים, הובילו אותם אל מסדרון חפור כשלצידו גיא ההריגה. למטה, היא ראתה את גופותיהם המוכתמות בדם של אינספור קורבנות. עד מהרה, אחד החיילים הגרמנים ניגש לאייש את מכונת הירייה והתחיל לירות. בהמשך הספר נכתב כיצד השחקנית שרדה את המטח. "דינה, יותר משראתה, חשה כי מהזיז נשמטו גופות וכי תוואי הכדורים מתקרב אליה", נכתב. "חלף במוחה: 'עכשיו אני... עכשיו...'. בלא להמתין, הטילה את עצמה למטה, קומצת אגרופיה".

השחקנית, שהייתה אז בת 31, קפצה לגיא ההריגה לפני שנורתה, הסתתרה בין הגופות וקפאה במקומה – אפילו שהחיילים הגרמנים ירו מסביבה בפצועים. היא נשארה במקומה עד שעות הערב ורק אז נמלטה מהמקום אל בית אחיה. כיום, העדות של דינה פרוניצ'בה היא בין הבולטות והמזעזעות ביותר של הטבח הנורא.

למעט ואסילי ודינה, ידוע על עוד 27 אנשים ששרדו את הטבח הנורא בבאבי יאר – אחת מהן היא ילנה גורודצקי שהייתה אז רק בת 6. בשיחה עם כתבי רשת ABC האוסטרלית, היא אמרה שזה היה בגדר "נס משמיים" ששרדה הכל יחד עם שאר בנות משפחתה. הכל קרה אחרי שהיא, אמה ואחיותיה הגדולות פגשו חברה ותיקה של אמרה שתיארה להן את הירי ההמוני שהתחולל שם. "לגמרי במקרה, אמי פגשה את אחת מחברותיה, מארוסיה בנטיש היה שמה", סיפרה. "היא ניגשה אלינו והפצירה: 'אל תלכו! אל תלכו!'. אחיותיי בכו. 'אמא, אני רוצה לחיות'. אני זוכרת שגם אני אמרתי לה: 'אמא אני רוצה לחיות'".

בנות המשפחה הקשיבו לעצתה של בנטיש ושבו לביתן, שם הן פגשו מאוחר יותר את אבי המשפחה – ולדימיר. ילנה סיפרה שכאשר הן תיארו בפניו את הזוועה, הוא לא האמין למשמע אוזניו והחליט ללכת לבאבי יאר בעצמו בשביל לראות הכל במו עיניו. לטענתה, כשהוא חזר משם הוא כבר לא היה אותו אדם. מראות הזוועה של עשרות אלפי המתים והחיילים הגרמנים שבוזזים את רכושם של הקורבנות גרמו לו ללקות בדיכאון עמוק. "כשאבי ראה את האימה במו עיניו הוא יצא מדעתו. השיגעון של אבי היה דומם", הוסיפה ילנה. "הוא שם קץ לחייו במרץ של 1942, חצי שנה מאוחר יותר".

על פי מסמכים רשמיים של פאול בלובל, הטבח שארך יומיים שלמים גבה את חייהם של 33,771 יהודים. למרות זאת, אלו לא היו הקורבנות היחידים של גיא ההריגה הנורא. כשנה מאוחר יותר, האס אס בנו בסמוך לבאבי יאר את מחנה הריכוז "סירץ", אליו שלחו אסירי מלחמה סובייטים, פגועי נפש, צוענים, פעילים אוקראינים לאומנים ויהודים נוספים שנתפסו. עד היום לא ברור בדיוק כמה אנשים נרצחו בבאבי יאר, אך ההערכה היא שמדובר על לא פחות מאשר 100 אלף בני אדם.

בחודשים שאחרי הטבח הראשוני בבאבי יאר, פאול בלובל שב לקייב עם משימה חדשה: למחוק כל זכר לרצח ההמוני שהתחולל במקום. אסירי מחנה "סירץ" אז הובאו למקום בשביל להוציא את גופות הקורבנות ולשרוף אותן במדורות ענק. הפעולה הייתה מוצלחת כל כך, שלא נשאר כל זכר לקבר ההמונים בבאבי יאר. אף על פי כן, בלובל ושאר האחראים להחלטה לטבוח ביהודי קייב בספטמבר של 1941 נעצרו עד תום המלחמה: שניים מהם (יקלן ובלובל) הוצאו להורג והנותרים מתו מאוחרי הסורגים (אוטו רש מת אחרי שאובחן עם מחלת פרקינסון ואברהארט שם קץ לחייו).