היום לפני 76 שנה היה יום שחור לאנושות, כאשר אחד המוחות המעוותים בהיסטוריה נכנס לתפקידו במקום הנוראי ביותר עלי אדמות. ב-24 במאי, 1943, ד"ר יוזף מנגלה, "מלאך המוות", צעד לראשונה בשערי אושוויץ-בירקנאו כאשר הוא מונה להיות הרופא של "מחנה הצוענים". מאוחר יותר, הפך גם לרופא הראשי של המחנה אושוויץ II שם הוא נהג לבצע את הניסויים המזעזעים שלו בגברים, נשים וילדים.

לאורך תקופתו במחנה הוא טיפח מוניטין של אדם קר ואכזר, עם עניין חולני במיוחד בכל הנוגע לתופעות גנטיות. מתאומים זהים, לאנשים נמוכי קומה, אל אנשים עם הטרוכרומיה (קשתיות עין בצבעים שונים) ואנשים עם מוגבלויות מולדות. למרות היותו רופא, הוא לא הפגין שום עניין אנושי בריאותם של אסירי המחנה ונהג להכריח אותם לעבור ניסויים מזוויעים ואכזריים במיוחד – כולל הילדים.

 

אחד האסירים שעבד תחת מנגלה בגלל הכשרתו הרפואית, תיאר את היחס החולני שלו כלפי הילדים ששהו במחנה במאמר שפורסם ב-New York Times. "הייתה לו את היכולת להיות עדין עם הילדים ולגרום להם לחבב אותו", הוא סיפר. "הוא נהג לתת להם ממתקים, להתעניין בחיי היומיום שלהם ולעשות דברים שבאמת גרמו לנו להעריך אותו. מצד שני, אחר כך הוא יכול היה לשלוח אותם לקרמטוריום ביום שלמחרת או אפילו חצי שעה מאוחר יותר. זה היה שורש הסטייה שלו".

הניסויים של מנגלה מוכרים עד בימינו ככתם שחור בענף הרפואה, אך הוא לא היה לבד בתחום. למעשה, המשטר הנאצי נהג לבצע ניסויים אכזריים בבני אדם במגוון מחנות ריכוז, הכוללים את דכאו, בוכנוואלד, ראוונסבריק, נאצוויילר-שטרוטהוף ועוד. הנה כמה דוגמאות שלא הכרתם, לאימה שאסירי המלחמה וקורבנות השואה נאלצו להתמודד איתה תחת "מלאכי המוות" של הרייך ה-3:

 

ניסויי קרישת דם

חלק ניכר מהניסויים שהנאצים ערכו בבני אדם נעשו במטרה לעזור למשטר הנאצי והגזע הארי. אחד המוכרים ביניהם היה ניסויי הקרישה שנערכו במחנה הריכוז דכאו, על ידי הרופא האכזר זיגמונד ראשר.

במהלך תקופתו במחנה, ראשר הפיק טבליות מיוחדות שמטרתן לעודד קרישת דם ולסייע בעצירת דימומים בשדה הקרב. הוא הכריח את אסירי המחנה לבדוק את יעילות הטבליות על ידי בליעתן ואז להתמודד עם דימומים מאסיביים. על פי הדיווחים, חלק מהאסירים נורו בצווארם, בזמן שאחרים נורו בבית החזה שלהם. מאוחר יותר, הוא אפילו נהג לקטוע לאסירים את הגפיים ללא הרדמה. הניסויים הוגדרו על ידי בכירים ברייך ה-3 כהצלחה ומפעל ייעודי להפקת הטבליות הוקם באזור המחנה.

ניסויי היפותרמיה

בזמן שחייליו של היטלר עשו את דרכם אל עבר מוסקבה בחזית המזרחית, הרופאים של הרייך ה-3 חקרו כיצד ניתן להתמודד בצורה הטובה ביותר עם הקור העז של רוסיה. אחד המוחות המעוותים שהובילו את הניסויים הללו היה ראשר בדכאו.

במהלך המחקר שלו, הרופא האכזר ניסה להבין כמה זמן לוקח עד שאדם קופא למוות ומהן השיטות הטובות ביותר להחיות אדם שלקה בהיפותרמיה. אסירים הוכנסו בעל כורחם לאמבטיות קרח וננעלו בפנים עד שהם מתו או איבדו את הכרתם – ואלו ששרדו נאלצו לעבור תהליך החייאה אכזרי. הטכניקות שהשתמשו בהן כללו חשיפה למקורות חום שונים, כולל: נורות עוצמתיות שצרבו את העור וחשיפה למים רותחים.

 

ניסויי סולפה

הרופאים של מחנה הריכוז ראוונסבריק נהגו גם כן לבצע ניסויים אכזריים באסירים. אחד המוכרים ביותר נועד לבדוק יישומים ויעילות של תרופות סולפה - האנטיביוטיקה שקדמה לפנצילין. אנשי סגל הרפואה במחנה נהגו לעודד זיהומים בגפיים של האסירים על ידי חיתוך רגליהם, מריחת תערובות של בקטריות על הפצעים, תחיבה של זכוכיות פנימה ותפירה של החתך.

שיטה נוספת לבדוק את היעילות של התרופות הייתה על ידי שיבוש מחזור הדם באמצעות חסימת עורקים ראשיים. לאחר מכן, האסירים קיבלו סולפה בזמן שהרופאים בדקו אם יש שיפור במצבם הרפואי. הניסויים הפיקו ממצאים פורצי דרך בתחום הפרמקולוגיה של אותה תקופה, אך אותם אסירים נאלצו להתמודד עם הסיבוכים של הניסויים האכזריים – כאשר חלקם לא שרדו.

ניסויים בפציעות זרחן

בשיא החורף של 1943, אסירי המחנה בוכנוואלד הוכרחו להשתתף בניסויים רפואיים שמטרתן לבחון פתרונות פרמקולוגיים עבור פציעות זרחן. מחודש נובמבר של אותה שנה ועד ינואר 1944, אסירים נחשפו לזרחן ולטכניקות טיפול ניסיוניות. כולם סבלו מכוויות נוראיות לאורך התהליך וחלקם אפילו מתו.

בסוף המלחמה, וולדמר הובן, הרופא הראשי של בוכנוואלד, היה אחד מבין 23 אנשי סגל רפואי שנשפטו על ניסויים אכזריים שבוצעו על בני אדם בשם המשטר הנאצי. ב-2 ביוני, 1946, הוא נתלה בבית הסוהר לנדסברג, לאחר שהוא נמצא אשם בפשעי מלחמה במה שהוכר בתור "משפט הרופאים".

ניסויי מי המלח

אחד הניסויים האכזריים ביותר שמיוחסים לרופאים הנאצים היו אלו שקשורים למי ים. הנאצים ערכו מספר ניסויים באסירי מחנה הריכוז דכאו שמטרתן למצוא דרך לשתות את המים המלוחים. הם הכריחו אותם לגמוע תרכובות לאחר שחילקו אותם ל-4 קבוצות: אלו ששתו מי ים, אלו ששתו מי ים בכמויות קטנות, אלו ששתו מי ים ללא מלח ואלו שלא שתו מים בכלל.

האסירים לא קיבלו מזון או שתייה, למעט המים הרלוונטיים לאותה קבוצה. ממצאי הניסוי הראו כי כל מי שקיבל מי ים כלשהם התמודד עם תסמיני חולי שונים, הכוללים: שלשול, פרכוסים, הזיות, אובדן שפיות ושסופו של דבר הובילו גם למוות.

ניסויי רעלים

וולדמר הובן נהג לערוך ניסויים באסירי מחנה הריכוז בוכנוולד על מנת לקבוע את השפעותיהם של רעלים שונים על בני אדם. ב-1943 הוא החל את הניסוי האכזרי שכלל החדרת רעל באופן חשאי לאסירים.

חלק מהאסירים מתו באופן ישיר כתוצאה מהרעל, בזמן שאחרים נרצחו לצורך בדיקות הפוסט מורטם (הנתיחה שלאחר המוות). שנה לאחר מכן, רשויות המחנה החלו לירות באסירים עם כדורים מורעלים בשביל לזרז את ההשפעות של הניסוי האכזרי.

 

ניסויי לחץ אוויר

אסירי מחנה הריכוז דכאו הוכרחו להשתתף בסדרת ניסויים שמטרתם לבחון את ההשפעות של שינויי לחץ אוויר בגובה על גוף האדם. הממצאים של הניסוי הועברו למפקדי חיל האוויר של גרמניה הנאצית.

האסירים הוכנסו לתאים לחץ מיוחדים שדימו את התנאים בגובה רב – מ-21 אלף מטרים ומעלה. רוב האסירים שהשתתפו בניסוי מתו כתוצאה משינויי לחץ האוויר, בזמן שאחרים התמודדו עם פציעות חמורות שנגרמו כתוצאה משינויי הלחץ הקיצוניים.

ניסויי עיקור/סירוס

בשנותיה הראשונות של המלחמה, היהודים במחנות הריכוז עברו בעל כורחם ניסויים של הנאצים שנועדו למצוא את הדרך האפקטיבית והזולה ביותר למנוע ילודהבין הטכניקות שנבחנו היה שימוש בהקרנות רנטגן על אזור החלציים והבטן של אסירים במטרה לסרס אותם. אלו שעברו את הניסויים הללו נותרו עם נגעים, כוויות קשות וסבלו מכאבים איומים באזור האשכים.

הנשים שהוכרחו להשתתף במחקר האכזרי נאלצו להיחשף לכימיקלים שונים שמטרתם הייתה לחסום את החצוצרות שלהן. חלקן מתו בתהליך, בזמן שאחרות נרצחו לצורך מבדקים פתולוגיים.

ניסויי חיסונים

הרופאים הראשיים במחנות הריכוז נהגו לבחון מגוון חיסונים לווירוסים ומחלות שונות בתקופת המלחמה - מטיפוס, למלריה ועד לאבעבועות רוח. הממצאים הועברו לכוחות הרפואה בשטח לטובת הכוחות שלוחמים בחזית.

במקרה אחד בבוכנוואלד, אסירים נחשפו בכוונה לקדחת המערות ולאחר מכן, קבוצת מיקוד שהכילה 75 אחוזים מכלל הנבדקים הוכרחו לקבל טיפולים ניסיוניים בכימיקלים שונים. ה-25 אחוזים הנותרים לא קיבלו טיפול בכלל. רוב האסירים מתו כתוצאה מהטיפול ואלו ששרדו נאלצו להתמודד עם תסמיני המחלה קשה והסבל נוראי שנגרם ממנה.