#OTD in 1887, US investigative journalist Elizabeth Cochran published an article on her ten days undercover in an asylum, as 'Nellie Bly'. Her exposé caused a sensation and brought about major changes in care for the mentally ill. Read it here: https://t.co/xp5buusyxl pic.twitter.com/K7XcnHwdva
— On This Day She (@OnThisDayShe) October 9, 2018
מחאות, הפגנות ומלחמות פוליטיות וחברתיות של נשים קורות כל הזמן ברחבי העולם, וכולן צומחות מתוך אי שוויון כלכלי וחברתי, אלימות נגד נשים, אפליה ועוד רעות שנשים סובלות מהן, כל אחת במדינתה ובמקום בו נולדה. היום (ג') קורה בישראל מאבק נשים ענק בכל הארץ, על רקע הרצח של 24 נשים מתחילת השנה. כאן ב-HIX רצינו לנצל את היום כדי להזכיר לכם אישה אחת מההיסטוריה שעשתה שינוי ענק בצעד קיצוני שאיש לא עשה לפניה - העיתונאית נילי בליי.
העיתונאית החוקרת נילי בליי הדהימה את תושבי ארה"ב של המאה ה-19, לאחר שחשפה את ההתעללות והאלימות שנשים חשופות אליהן במוסדות הפסיכיאטריים של המדינה באותה תקופה. בליי, כתבת עיתון ה-New York World, ערכה סדרת כתבות מגזין מטלטלת על המצב העגום של מוסד Black Water Island בניו יורק, אשר גרמה למחוקקים דאז למנות ועדת חקירה מיוחדת בשביל לשנות את המצב הנוראי.
בליי בסופו של דבר איגדה את הכתבות לכדי ספר שנקרא Ten Days in a Mad House, אשר פורסם לקראת סוף שנות ה-80 של המאה ה-19. בספרה, העיתונאית מתארת כיצד היא חששה מכך שהיא לא תצליח להתל ברופאים ולשכנע אותם שהיא איבדה את שפיותה. "חשבתי שזאת מטלה קשה מאוד", היא כתבה, "מעולם לא פגשתי אדם שיצא מדעתו ולא היה לי מושג כיצד להתנהג. שלא לדבר על כך שמומחים באבחנת אי-שפיות עומדים לבדוק אותי מדי יום, כיצד אני אערים עליהם? חששתי שזו משימה בלתי אפשרית". למרות החששות שלה, בליי הצליחה להעמיד פנים שהיא איבדה את שפיותה ולהתאשפז במוסד הפסיכיאטרי – שם היא הזדעזעה מהמציאות הקשה שאינספור נשים ברחבי ארה"ב כבולות אליה.
בליי הייתה בסך הכל 10 ימים ב-Blackwater Island, אך מה שהיא ראתה וחוותה שם הספיק בשביל לצלק אותה נפשית. בספרה, היא מתארת את העינויים שהיא ונשים חוו במהלך האשפוז. ראשית, כל המטופלות סבלו מן הקור הנוראי ששרר במוסד. רבות התחננו בפני הצוות הרפואי שיספק להן שמיכות או בגדים חמים בזמן שהן רעדו מקור, אך בקשותיהן לא נענו מעולם. שנית, הצוות הרפואי נהג להכות את הנשים על בסיס קבוע – ובעיקר את אלו שלא נענו להוראות שלהם.
העיתונאית סיפרה גם שהמצב הבטיחותי של המוסד היה גרוע לאין שיעור. לטענתה, במידה ושריפה הייתה פורצת בבניין, הלהבות היו גובות את חייהן של כל הנשים בגלל שלא היו יציאות חירום או כל נוהל ברור בשביל להתמודד עם המצב. מעבר לזה, היא סיפרה שהמטופלות האלימות נקשרו בחבלים ומעולם לא קיבלו טיפול נאות. בליי הוסיפה כי הארוחות שהוגשו במוסד היו על בסיס תה קר ולחם מעופש עם חמאה. פעם אחת, היא אפילו מצאה בארוחה שלה עכביש מת. לטענתה, כולן היו חייבות לסיים את האוכל שלהן – ואלו שהתנגדו הוכו על ידי אנשי הצוות. מדי בוקר, ההנהלה הורתה על כל המטופלות לשבת על ספסלי עץ במשך שעתיים שלמות בלי לדבר או לזוז.
בליי מתארת בספרה גם את נוהל הרחצה המזעזע של המוסד. העיתונאית כותבת: "הנשים הופשטו והועמדו אחת מול השנייה. השיניים שלי נקשו והעור שלי הכחיל מן הקור הנוראי. לפתע, שלושה דלאים עם מים קרים נשפכו לי על הראש. המים נכנסו לי לעיניים, לאוזניים, לאף ולפה. אני חושבת שהרגשתי תחושה של טביעה, בזמן שהם גררו אותי משם על הרצפה. רעדתי והתנשפתי. לראשונה בכל השהות שלי שם, נראיתי באמת כאילו יצאתי מדעתי". לטענת העיתונאית, גם אם לא סבלת מלקות נפשית בעת האשפוז, אז התנאים הנוראיים של המוסד היו מספיקים בשביל להטריף את דעתו של כל אדם שאינו סובל מבעיה נפשית.
בליי בסופו של דבר שוחררה מן המוסד על ידי העורך שלה ופרסמה את סדרת הכתבות המטלטלת, אשר הובילה את הרשויות להגדיל את התקציב של המוסדות הפסיכיאטריים במדינה בקרוב למיליון דולר. כמו כן, התחקיר שלה שינה את נוהל האשפוז במדינה וגרם לשירותי הבריאות הנפשית להצהיר כי מאותו רגע "יאשפזו אנשים רק במקרים חמורים". מאוחר יותר, הספר שלה הפך ללהיט וזכה לתשבחות מצד מבקרים ברחבי המדינה.
העיתונאית, שהפכה למפורסמת בעולם כולו, גם גרמה לשינוי עצום בכל הקשור לטיפול בבריאות הנפש וגם חשפה כיצד מוסד שלם מנצל את מעמדו וכוחו רק כדי לרצות את הייצר של עצמו ולנהוג באלימות כלפי המטופלות החלשות, שלא הייתה להן אף דרך להתמודד או להילחם בגורלן.