"לכל עיר יש את הריח שלה" – אם הציטוט הזה נשמע לכם מוכר, הוא לקוח מתוך הסרט "חדר עם נוף", ואת המשפט המסקרן הזה כתב הסופר האנגלי א.מ פורסטר. החלטנו ללכת בעקבותיו ולבדוק מהם באמת הריחות הכי מעניינים והכי קריפיים שיש בעולם הזה - ומחוצה לו. וברגע שתשמעו עליהם, אתם הכי תרצו להריח בעצמכם:
1. הריח של החלל
החלל הוא ואקום ולכן ההיגיון אומר שלא אמור להיות לו ריח, אך העובדה המרתקת היא שדווקא יש לו. ובמה בדיוק מדובר? אז דבר ראשון, יש במרכז הגלקסיה שלנו מעין כדור עצום של גז שיש לו ריח - תופתעו לשמוע - פירותי מתקתק. למה הוא שם? אף אחד לא יודע.
מדיווחים שונים של אסטרונאוטים אנחנו יודעים שיש בחלל עוד ריחות, שמתוארים כריחות גופריתיים ובשריים. אסטרונאוט בשם תומס ג'ונס דיווח שכשנמצאים בחלל אפשר בבירור להריח את האוזון. הוא מתאר את הריח כחריף, שמזכיר קצת אבקת שריפה (מישהו אמר התחממות גלובלית?).
לקצין המדע של נאס"א יש תיאור דומה לתופעה. לפיו, הריח הוא מטאלי ומתכתי. הריח אפילו הזכיר לו את הקיץ שלו בקולג' (ומי אנחנו שנשפוט?) במהלכו עבד בריתוך. הוא מתאר את הריח ככזה שמשרה תחושה מתוקה ונעימה – וזה בעיניו הריח של החלל. כמובן, שוואקום לא יכול באמת להריח ממשהו, אבל יש בחלל מיליוני חלקיקים שמרחפים ויוצרים את הריח הזה. נאס"א אפילו ניסתה לשחזר את הריח הייחודי הזה בחלק מהאימונים שלה לאסטרונאוטים עתידיים. לא יודעים מה איתכם, אבל אותנו זה מפחיד ומלהיב באותה המידה.
2. הריח של המקדשים העתיקים במצרים
אם יצא לכם לבקר מתישהו בכנסייה קתולית, בטח הרחתם את הריח המיוחד שנודף מהקטורת שנמצאת בכל כנסייה כזו. אם המצרים הקדומים גם השתמשו בקטורת, כנראה זו היתה אותה התערובת שמכילה סוגים שונים של פרחים.
הפרחים הכי פופולאריים היו פרחי הלוטוס, שלהם ריח פירותי מתוק מאוד, ובעוד הוא היה הדומיננטי, צמחים אחרים נוספים היו בעלי ריח של טחב ואדמה. ריחות נוספים ששלטו היו ריחו המהפנט של היסמין, ריח הפריחה המתוק של הוורדים וריחו העמוק של הטבק. למקדשים, שלא היו כל כך מאווררים, נוספו גם ריחות של אוכל שאותו העלו קורבן לאלים. בדרך כלל היו אלה לחמים טריים ובשרים קלויים. בתקופות מסוימות של השנה אף היו במקום חלב, עשבי תיבול וירקות, שעם הזמן הרקיבו והחמיצו והוסיפו לנינוחות של המקדש.
עכשיו דמיינו את כל הריחות שסיפרנו לכם עליהם במקום אחד, דחוס, משולבים בפזמונים דתיים של כמרים קדומים (שלנו תמיד נראים מעט מאיימים). אתם עוד פה?
3. ריח המוות
זה אולי הריח הכי מעניין, מפחיד ומסקרן. אז איך באמת מריח המוות? כאשר אדם הולך למות, אחד מהריחות הכי נפוצים המתוארים הוא ריח הדומה לריח של אצטון, שלעתים משתלב עם ריחות נוספים שמפיץ האדם, בעיקר אם הוא חולה במחלות מסוימות.
ברגע שהמוות מגיע, הגוף מתחיל להתפרק, וכימיקלים מסוימים מופיעים, ולחלקם, מן הסתם, יש ריח של בשר רקוב. למה הגוף משחרר כימיקלים כאלה? יש כמה תשובות לשאלה הזו. יש הסבורים שמדובר בתכונה אבולוציונית שמשמשת כתמרור אזהרה לאנשים לא להתקרב לאדם החולה, כדי שלא יידבקו ממנו במחלות שהוא נושא, ולאותת להם על הסכנה.
הערכה נוספת היא שהריח הוא תוצאה של המלחמה שהגוף מנהל במטרה לשרוד. בתהליך הזה משתחררים כימיקלים נוספים שמריחים גם הם פחות טוב, בלשון המעטה. מימן גופרתי שמריח כמו ביצים סרוחות, כימיקל שמריח כמו צואה, כימיקל שמריח כמו כרוב רקוב, ועוד אחד שמריח כמו שום. נשמע פשוט מענג.
4. ריחו של הטיטאניק
דמיינו לעצמכם: שעות בוקר מוקדמות, אפריל 1912. ספינת הטיטאניק העצומה צונחת לקרקעית האוקיינוס. יותר מ-1,300 אנשים מתו באותו לילה נוראי (וכן אנחנו עדיין לא מבינים למה קייט וינסלט לא יכלה לזוז ולתת לליאו קצת מקום). ההתחלה היתה יותר מבטיחה, ואת פני נוסעי הטיטאניק קיבלו ריחות של לכה טרייה, צבע ועץ מנוסר.
בימים ההם הצבע נוצר מתערובת שהכילה עופרת וכמות גדולה של שמן פשתן. כל זה התערבב עם ריחות של אוכל גורמה משובח. באותה שנה יצא גם הבושם המפורסם של גרלן שמבקרים תיארו אותו כמו "קטיפה רכה ורומנטית", ונשים רבות שהיו על הטיטאניק (במחלקה הראשונה כמובן) הפיצו את הניחוח הממכר שלו. אולם בשעה 23:00 הגיע ריח נוסף לספינה - ריח מינרלי ומתכתי. זה היה ריחו של הקרחון. חשבו על המקפיא שלכם שתמיד סופג את ריחות האוכל ששכחתם להוציא ממנו, כך הקרחונים סופגים את ניחוח סביבתם: חיות ים שונות, ההרכב הכימי של המים ועוד ועוד. אך גם האזהרה בדמות הריח הזה לא הצילה את הספינה, שגורלה האכזרי ידוע לכל.