א"ק קטנה עליהם: 6 מקרי דיבוק שדים אמיתיים מאוד

מאז נכנסה א.ק לחיינו, אנחנו לא מצליחים להירדם בלילה. חשבנו שאנשים רדופי שדים ורוחות, צמאי דם ומוות קיימים רק באגדות. אז זהו, שלא. צפינו ב"צל של אמת" ומאז אנחנו בטראומה. אבל, כמו שאומרים, חשוב לחזור במהרה לכביש לאחר תאונת דרכים. אז כך אנחנו מתמודדים גם עם טראומה מרוצחים פסיכופתים – חוזרים במהרה לזירת הפשע. לפניכם 6 סיפורים על אנשים שנכנס בהם דיבוק. טחב הזאבה? גור כלבים ליד השדים האלה.

אנליזה מישל

זהו סיפורה הטראגי של (זהירות, שם אירוני משהו) אנליזה מישל. לבת ה-16 לא חסרו צרות. היא לקתה באפילפסיה, לקתה בנפשה וביקרה לעתים קרובות בבתי חולים פסיכיאטריים. אם זה לא מספיק, בשנת 1973 מישל החלה לגלות נטיות אובדניות, שתתה את השתן של עצמה, והחלה לשמוע קולות. הרופאים לא הצליחו לעשות דבר שיעזור לה, ואילו מישל דחקה במשפחתה לקחת את העניינים לידיים ולפנות לכומר, משום שהאמינה כי היא אחוזת דיבוק. למרות שבקשתה נדחתה, שני כמרים מקומיים החלו לעזור לה בחשאי ולטפל בה באמצעות טקסי גירוש שדים. בינתיים, משפחתה הפסיקה את הטיפולים באפילפסיה ובהפרעות הנפשיות. מישל מתה תוך שנה, ב-1 ביולי 1975.

מישל עברה כמעט 70 טיפולי גירוש שדים במשך עשרה חודשים. היא סירבה לאכול, ולעתים קרובות דיבר על מותה כקדושה מעונה. רבים מהטיפולים הוקלטו. ההאזנה לא לבעלי לב חלש.

המקרה המזעזע היווה ההשראה לסיפורים בדיוניים רבים ביניהם הסרט "גירוש השדים של אמילי רוז" שיצא בשנת 2005.

משפחת פרון

סיפורה של משפחת פרון התחיל כמו כל סרט אימה – בני המשפחה עברו לגור בבית מהמאה ה-18 הממוקם ברוד איילנד, בתקווה לפתוח דף חדש. אך העניינים, איך נאמר, לא הלכו כמתוכנן. אחרי כמה לילות בבית, אם המשפחה, קרוליין, החלה לראות את רוח הרפאים של אישה שתלתה את עצמה בחדר השינה. משם זה רק הדרדר, צלילים מוזרים נשמעו בכל הבית, דלתות נפתחו ונסגרו מעצמן ובני המשפחה לעתים קרובות התעוררו בתחושה שידיים בלתי נראות מושכות אותם מהמיטה.

הדברים החמירו כאשר קרוליין החלה להתנהג באופן מוזר. קולה נשמע שטני וכוחה הפך בלתי אנושי. בני המשפחה החליטו לגייס את עזרתם של חוקרים על טבעיים. לאחר בדיקה גילו כי לבית בו גרה משפחת פרון היסטוריה עגומה במיוחד. במהלך המאה ה-18 התגוררה בבית אישה, שהקריבה את הבן שלה לשטן ואז תלתה את עצמה כחלק מהפולחן. ולא רק זה, שורה של התאבדויות התרחשה בבית, ורוחות הרפאים נשארו כלואות בין קירות הבית. החוקרים הטבעיים ניסו לגרש את השדים מתוך קרוליין, אך ללא הצלחה. סרט האימה "לזמן את הרוע" מבוסס על סיפורם המטריד של בני משפחת פרון וביתם רדוף הרוחות.

הבן של סם

בשנת 1976, תושבי העיר ניו יורק הדירו שינה מעיניהם בגלל רוצח סדרתי המכונה "בנו של סם". במשך יותר משנה, המשטרה רדפה אחרי הרוצח כאילו רדפה אחרי הזנב של עצמה, בעודו משאיר אחריו פתקים ורמזים בזירות הפשע. שישה בני אדם נרצחו ושבעה נוספים נפצעו קשה במה שמכונה "הקיץ של סם".

כאשר הרוצח נתפס לבסוף, הוא זוהה בתור דייוויד ברקוביץ'. ברקוביץ' הודה במעשיו וטען ששד ציווה עליו להרוג את כל אותם אנשים. אלא שלא הוא שהיה אחוז דיבוק; הוא טען כי הכלב של השכן שלו היה אחוז דיבוק, והכלב הורה לו לרצוח. ברקוביץ' נידון לשישה מאסרי עולם, באמצע שנות ה-90 הוא הוציא תיקון להודאתו, בטענה שהוא אכן היה חבר בכת שטנית ומסע ההרג היה חלק מרצח פולחני.

רולנד דו

רולנד דו היווה השראה לסרט המפורסם "מגרש השדים", סיפורו המזעזע של נער בן 14 שאחז בו דיבוק. המקרה החל בשנות ה-40, כאשר דודתו של רולנד קנתה לו לוח סיאנס. לאחר מותה, רולנד ניסה ליצור איתה קשר באמצעות הלוח, מה שהצית סדרה של אירועים מוזרים. זה החל בצעדים שנשמעו ברחבי הבית, המשיך בחפצים שנפלו מעצמם, וכלה בשריטות שהופיעו על גופו של רולנד ולעתים קרובות כללו מלים שנחרטו בבשרו.

כומר הובא בכדי לבצע טקס גירוש שדים בילד, אך הכומר נאלץ לחזור עליו למעלה משלושים פעמים לפני שנחל הצלחה. עדים סיפרו כי כאשר הטקס הסתיים ריח חזק של גופרית מחלחל באוויר. רולנד דו אינו שמו האמיתי של הילד, הכנסייה הקתולית שינתה אותו כדי להגן על זהותו לאחר האירועים הנוראיים האלה. שמו הוא רובי מנהיים, ואם יורשה, נציע ר.מ. ראשי תיבות הולכים חזק היום.

ג'וליה

בשנת 2008, ד"ר ריצ'רד א. גלאגר, פרופסור לפסיכיאטריה קלינית במכללה לרפואה בניו יורק (New York Medical College), חשף מקרה של דיבוק אצל חולה המכונה "ג'וליה". האבחנה הזו הייתה תמוהה ולא נשמעה לעתים קרובות בין אנשי המקצוע, שבדרך כלל מייחסים את אותם הסימפטומים למחלות או הפרעות נפשיות שונות.

ד"ר גלאגר בדק את ג'וליה ושם לב כי גוון קולה היה משתנה מקצה לקצה; לפעמים נשמע גרוני וגברי, ואילו בפעמים אחרות נשמע גבוה ודק. לעתים קרובות הייתה מדברת בלשונות ושפות שאין לה ידע בהם, ריחפה באוויר מעל מיטתה בשנתה, גרמה לחפצים לטוס סביב החדר, ואף חשפה פרטים אישיים על נוכחים בחדר שלא ידעה קודם. בנוסף, היא לא הציגה שום סימנים של הפרעות נפשיות, והפסיכיאטרים שכבר בחנו אותה אף הם המליצו לזמן כומר שיבצע בה גירוש שדים.

ג'וליה ממשיכה להציג את אותם סימנים המעידים על שד שנכנס בה עד עצם היום הזה, מה שמשאיר את הפסיכיאטרים המומים ומבולבלים ממצבה. כל עוד היא לא יוצאת למסע רציחות בשם השטן, אנחנו רגועים.

ארן ג'ונסון

המשפט של ארן שאיין ג'ונסון הוא המשפט הראשון בארצות הברית שבמהלכו ההגנה ניסתה להוכיח כי הנאשם חף מפשע מכיוון שהיה אחוז דיבוק.

בשנת 1981, ארן שאיין ג'ונסון רצח את בעל הבית שלו, אלן בונו, בקונטיקט. עורכי הדין של ג'ונסון טענו כי מעשיו מצביעים על דפוס של התנהגות לא יציבה שהחלה כאשר ג'ונסון היה רק ילד. משפחתו של ג'ונסון התייעצה עם מגרשי שדים בשם אד ולוריין וורן, שאמרו כי הילד נרדף בידי ישויות לא ידועות רוב חייו. הם טענו כי מעשיו הרעים לא נגרמו בשל הפרעה נפשית, אלא בשל הדיבוק שאחז בו.

בסופו של דבר, קבע השופט כי הפלת האשמה על שד היא לא טיעון הגנה מוצלח על רצח מדרגה הראשונה. ג'ונסון הורשע וריצה חמש שנים בלבד.