בוסטון. 1962. בדירה בשכונת BAKE BAY שבמסצ'וסטס, נמצאה גופתה של תושבת העיר בוסטון, אנה סלזרס בת 55. החוקרים שהגיעו לזירת הרצח גילו שהרוצח חנק למוות את האישה באמצעות צעיף. הרצח הסעיר את העיר השקטה והפסטורלית. התושבים ההמומים התקשו להבין כיצד התרחש אצלם רצח כל כך אכזרי.
במשטרה המקומית הקימו צוות חקירה מיוחד לחקור את הרצח אבל מתברר שזה היה מקרה אחד מתוך שורה של מקרי רצח דומים, שהכניסו עירה שלמה לפאניקה.
בעוד החוקרים אוספים עוד ועוד עדויות וממצאים בנוגע לרצח של סלזרס, הרוצח שקיבל את הכינוי "החונק מבוסטון", הספיק במשך 20 חודשים לרצוח עוד עשר נשים נוספות בגילאי 19 ועד 85, כשהוא מתעלל בהן מינית ואונס אותן בחלק מהמקרים ואז חונק אותן למוות. שיטת החניקה הייתה שונה אחת מהשנייה - מה שבלבל לחלוטין את החוקרים וגרם לתחושת אימה חסרת תקדים בבוסטון.
"זה גרם לנו לחשוב שלא מדובר ברוצח סדרתי, אלא בכמה רוצחים שניסו לחקות אחד את השני", סיפר אז חוקר במשטרת בוסטון. סדרת הרציחות הפכה את בוסטון לעיר מפחידה ומבוצרת וכלי התקשורת בארה"ב דאגו שהסיפור על הרוצח הסדרתי יכבוש את הכותרות הראשיות בעיתונים ואת מהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה. נשים חששו לצאת מהבתים בשעות הלילה. המשטרה תגברה שוטרים ברחובות העיר ובמקומות שבהם פעל הרוצח. יותר מאוחר גם ייצאו סרטים וספרים על הפרשה המצמררת.
הרצח האחרון היה של מרי סאליבן בת 19. סאליבן, נרצחה ב-4 בינואר 1964. גופתה התגלתה כשעליה סימני חניקה רבים וטרם רציחתה הרוצח אנס אותה. השוטרים הצליחו להנפיק דגימת DNA מהשמיכה שהייתה בזירת הרצח (דגימות זרע של הרוצח שנמצאו על גופה של סאליבן) שאוחסנו במתקן של המשטרה. צריך לזכור שאז הטכנולוגיה כמובן הייתה הרבה פחות מפותחת ממה שהיא כיום.
עשרה חודשים לאחר הרצח של סאליבן, באוקטובר 1964, נעצר דה אלברטו דה סלבו, בן 33 ממדינת מסצ'וסטס, נשוי ואב לילדים, כחשוד במעשי אונס ושוד מזוין ברחבי בוסטון. דה סלבו שירת בצבא ארה"ב ועבד בעבודות מזדמנות ולכן המשטרה לא חשדה בדה סלבו כחונק מבוסטון או כפושע עם עבר עשיר ומפחיד יותר מזה. בדיוק בגלל זה, החוקרים נדהמו כאשר מספר ימים בלבד לאחר המעצר, הוא פשוט הודה מיוזמתו בפני חברו לתא שהוא עצמו החונק מבוסטון.
שום ראיה לא תומכת בגרסת הרוצח
במשטרה קיוו לסמן וי אחד גדול על הפרשה ולסגור את עשרות תיקי הרצח שהחונק מבוסטון נחשד בהם, אבל דה סלבו זגזג בחקירתו. הוא מסר גרסאות שונות ולא עקביות ובמקביל לכך, החוקרים לא יכלו להתעלם מכך שלא נמצאו בזירות הרצח ראיות המפלילות אותו. אף לא ראיה אחת קטנה.
בסופו של דבר, במשטרה הבינו שדה סלבו מספר להם סיפורי בדוי, שההודאה שמסר לא מתאימה לממצאים שנמצאו בזירות הרצח השונות והוא הועמד לדין רק על מעשי שוד מזוין ואונס. דה סלבו נדון למאסר עולם, אבל כחצי שנה לאחר שהורשע הוא הצליח לברוח מהכלא וכעבור כמה ימים נתפס על ידי השוטרים והועבר לכלא 'וולפול' השמור ביותר במסצ'וסטס.
תעלומת החונק מבוסטון נותרה בלתי מפוענחת, כששמו של דה סלבה עולה וחוזר בחקירות. הבלבול הגדול החזיר חוקרים רבים לחשוב את מה שחשדו בו בהתחלה - שמדובר היה בכמה רוצחים ולא אחד. בנוסף, הציבור לא סמך על הקביעה כי דה סלבו הוא הרוצח והאמון במשטרה אבד, משום שניתוח של תמלילי חקירתו העלה שהחוקרים שתלו מילים בפיו של דה סלבו וחשפו בפניו מידע מוכמן שלא היה ידוע לו. גם פסיכיאטריים שניתחו את אישיותו של דה סלבה הגיעו למסקנה שלא ייתכן שדה סלבו הוא החונק מבוסטון.
"הוא היה אדם מאוד נעים ועדין כלפי נשים. אדיב. ג'נטלמן, לא נקט כלפיהן באלימות, זה לא מתאים לאישיות שלו ולסגנון שלו", ניתחה אחת הפסיכיאטריות שהתעמקה באישיות של דה סלבו. למסקנה דומה הגיעו פסיכיאטרים נוספים.
מה שחוקרי המשטרה לא ידעו, הוא שלדה סלבו היה סוד כמוס וחשוב ביותר, אותו שמר לעצמו וחיכה להזדמנות לחשוף אותו.
מי רצח את הרוצח?
ב-1973, דה סלבו פנה לעיתונאית מקומית בבוסטון ואמר לה ישירות: "יש לי מידע מעניין על הרוצח", העיתונאית נדרכה כמו קפיץ. דה סלבו הבטיח להתקשר אליה למחרת ולדבר איתה באריכות על המידע שהיה לו.
יום למחרת, בנסיבות מוזרות ומסתוריות, דה סלבו נדקר למוות על ידי אחד האסירים, שלא נתפס עד היום. הרצח של דה סלבו בבית כלא שמור ביותר העלה תהיות ותמיהות רבות לפיהן הרצח הוזמן מראש על ידי הרוצח האמיתי ששהה מחוץ לכלא וחשש שהוא יחשוף את זהותו ויביא למעצרו.
שלל קונספירציות עלו וצפו במהלך השנים לגבי חיסולו של דה סלבו בכלא. האם הרוצח ידע על אותה שיחה שניהל דה סלבו עם אותה עיתונאית? ואם כן, מי העביר לו את תוכנה? והאם הנהלת הכלא דאגה לשלוח אסיר שיחסל אותו והורתה לסוהרים שלא להתערב בנעשה? איך יתכן שהתנהל רצח בכלא שמור ביותר והרוצח לא נתפס?
אז מי באמת היה החונק מבוסטון?
עצם העובדה שעד היום הרוצח של דה סלבה לא נתפס, רק מעצים את התעלומה למי היה אינטרס לרצוח אותו. המסקנה המתבקשת היא שמי שרצח אותו היה הרוצח האמיתי, שפחד שזהותו תיחשף. אך כאן העלילה שוב מסתבכת.
לפני כשש שנים, החליטו במשטרה לערוך השוואת DNA בין דגימת הזרע שנלקחה מזירת הרצח של סאליבן לבין בקבוק מים שאחיינו של דה סלבה שתה ממנו (שוטרים עקבו אחר האחיין וכשזה זרק בקבוק מים ששתה, לקחו אותו לבדיקה). הבדיקה קבעה באופן חד משמעי שה-DNA שנמצא בזרע בזירת הרצח הה של דה סלבו.
אומנם בני משפחתו טוענים שאין בראייה הזו להעיד שהוא היה החונק מבוסטון, אך אחייניתה של סאליבן, קייסי שרמן, טוענת כי הראיות מספקות אותה וכי מדובר מבחינתה בסגירת מעגל מדהימה שכן היא בטוחה שדה סלבו הוא הרוצח.
כמה שנים לאחר גילוי רציחות החונק מבוסטון, ארה"ב הייתה צריכה להתמודד עם רוצח הזודיאק שמעולם לא נתפס ורצח חמישה בני אדם (גברים ונשים צעירות בגילאי 19-26) וטד בנדי, שבמהלך משפטו נקבע שרצח 30 נשים אך אולי בפועל קורבנותיו הגיעו אף למספר תלת ספרתי.
עם היסטוריה כזו קשה ומצמררת של רוצחים סדרתיים שרב הנסתר על הגלוי בהם, 55 שנים אחרי פרשת החונק מבוסטון ועדיין חוקרי קונספירציות, חוקרי משטרה בעבר ובהווה, פסיכיאטרים ופסיכולוגים חלוקים בשאלה האם דה סלבו הוא הרוצח שכולם רצו לשים עליו את ידם.