חדר השינה, אמצע הלילה. אני ואשתי שוכבים במיטה, הגב שלה פונה אליי. היא ישנה, אני? לא בדיוק. דממת מוות שוררת בבית, חושך. אני שוכב על הגב ועיניי פקוחות למחצה, מסתכל קדימה. איש עומד בפינה של החדר, האיש בשחור. הוא מסתכל עליי ואני עליו. הוא לא אומר מילה. אני מנסה לזוז, אבל כלום לא קורה. הידיים שלי מאובנות, הרגליים שלי משותקות – והוא? הוא עדיין שם, עדיין מסתכל עליי.
זאת לא הפעם הראשונה שלי בסיטואציה הזאת. זה לא השיתוק הראשון שלי. אני יודע בדיוק מה קורה. לאורך השנים, עברתי את זה כנראה עשרות, אם לא מאות, פעמים. כל חודש יש לי לפחות התקף אחד – ועדיין, כל פעם זה מבהיל אותי מחדש. מעולם לא הצלחתי להתרגל לזה. לא אל חוסר היכולת לזוז, לא אל חוסר היכולת לדבר, לא אל התחושה הנוראית של חוסר האונים ובמיוחד לא אל האיש בשחור שעומד בפינה של החדר.
אני מתחיל להתנשם, הנה באה ההיסטריה. אני מנסה לדבר, אבל לא יכול. אני מנסה לצעוק בכל הכוח, אבל כל מה שיוצא זה אנחות. הוא ממשיך להביט בי, המבט שלו קפוא. אני נלחם בשיתוק, מנסה להזיז את עצמי בכל דרך אפשרית, להתעורר. זה כל מה שאני רוצה, רק להתעורר.
אני מגייס את כל מה שנשאר לי למאמץ אחרון ומתגלגל על הצד, חוזר להכרה. אני נשאר ככה רק לרגע, לא זז. חושש להביט בפינה של חדר השינה, רק למקרה שהוא באמת שם. בסופו של דבר, אני תמיד מסתכל והוא תמיד נעלם – עד הפעם הבאה.
עם הזמן למדתי לקרוא לילד בשמו, שיתוק שינה. זה מה שקורה כשיש מעבר לא תקין בין ההירדמות לערנות. זאת הסיבה שזה תמיד קורה כשאתה עומד להירדם או בדרך להתעורר. אתה חוזר להכרה תוך כדי שינה ומאבד את היכולת שלך לזוז או לדבר. למעשה, המוח שלך משדר לכל הגוף שאתה ישן, אבל אתה בעצם ער לחלוטין. במובן מסוים, זה כנראה אחד התעלולים הכי מופרעים שהמוח עושה לנו.
מעבר לשיתוק עצמו, הזויות הן גם אחת מתופעות לוואי – במקרה שלי זה לרוב האיש בשחור. בדרך כלל הוא עומד בפינה של החדר, אבל לפעמים לא. לעיתים הוא קרוב יותר, לפעמים בחלון. הייתה גם פעם אחת לפחות שראיתי אותו מתקרב לעברי, אבל לרוב הוא רק עומד ובוהה.
המצב שלי עוד בסדר, שמעתי בעבר על מקרים חמורים יותר משלי. ישנם סיפורים על אנשים שעוברים את זה כמעט בכל לילה, שמתעוררים על חיות רעות או שדים על בית החזה שלהם. יש מקרים שאנשים מספרים על תחושה של חנק, לחצים בחזה ובאופן כללי חוסר יכולת לנשום – לשמחתי, אני לא אחד מהם.
ממחקרים שקראתי בנושא, הבנתי שלרוב התופעה הזאת מתחילה בגיל ההתבגרות, באזור הגילאים 13 עד 15 – לי זה התחיל הרבה אחרי. אני חושב שהפעם הראשונה שזה קרה לי הייתה לילה אחד כשעוד גרתי בקיבוץ, משוחרר טרי מצה"ל בדרך למענק של העבודה המועדפת. הלכתי לישון מוקדם, לבד במיטה בזמן שהחברה רואה טלוויזיה בסלון.
אני זוכר את הרגע הזה בבירור. התעוררתי במיטה וראיתי אותו מסתכל עליי מתוך המראה. עד לאותו רגע, מעולם לא הרגשתי פחד ובהלה בעוצמות כאלו. כשהצלחתי סוף סוף להתעורר חברה שלי באה לוודא שהכל בסדר, היא שמעה אותי מנסה לצעוק לעזרה. חשבתי אז שזה היה סתם חלום רע, סיוט. כמה שבועות מאוחר יותר ראיתי אותו שוב, הפעם כשישנתי בסלון. חשבתי שאני מתחיל להשתגע.
ממה שקראתי בנושא, הסטטיסטיקה אומרת ש-4 מכל 10 אנשים מתמודד עם שיתוק שינה לפחות פעם אחת בחיים. כמו כן, זה יכול גם להיות תופעה משפחתית. לא יודע לגבי זה, מעולם לא שמעתי אף אחד מבני משפחתי מעלה את זה או אפילו אדם אחד מבין המעגלים החברתיים שלי שמדבר על זה. מבחינתי, אני האיש היחיד שאני מכיר שסובל מזה – וטוב שכך. כלומר, עם כמה שאני אשמח לחלוק את החוויות הארורות עם חבר קרוב, שיודע על מה שאני מדבר, אני לא מאחל את זה לאף אחד.
אין לזה סימנים מקדימים. כלומר, שיתוק שינה זה משהו שפשוט קורה באופן אקראי לחלוטין, לפחות ככה תמיד הרגשתי. ישנם כמה גורמים שיכולים להגביר את הסיכויים לאפיזודה כמו חוסר שינה, זמני שינה משתנים, מתח (סטרס), תרופות מסוימות (נניח לטיפול ב-ADHD) ואפילו שינה על הגב. אז אני מניח שהעובדה שאני עובד במשמרות, הרבה מהן בלילה, לא ממש עוזר לי להשתלט על הבעיה הזאת.
מבחינת התמודדות, צריך להתעורר – בכל דרך אפשרית. על פי סקר שנערך לפני חצי שנה באתר האינטרנט No Sleep Tonight, רוב האנשים שמתמודדים עם התקף של שיתוק שינה פשוט מנסים להעיר את עצמם בכל הכוח – בין אם זה לנסות לזוז או לצעוק. אגב, לפי הסקר הפעולה הפופולארית ביותר למניעת התקף הייתה תפילה, משמע שהרבה אנשים מייחסים אל התופעה מימד דתי או על טבעי.
אם אתם שואלים אותי, אין יותר מדי מה לעשות בשביל למנוע שיתוק שינה. אין תרופות סבתא ואין פטנטים מיוחדים. לפעמים, אחרי שאני עובר התקף מבהיל במיוחד, אני אשכב לישון על הבטן במהלך הלילות שלאחר מכן – אבל גם זה לא תמיד עובד לי.
לא יעזור כלום. כשזה קורה, אז זה קורה ואין יותר מדי מה לעשות. מפחיד ומבהיל, אבל בסופו של דבר תמיד מתעוררים. אני מניח שעם הזמן, כשמודעים לזה, מבינים איך לקבל את זה, לזרום עם זה. אם למדתי משהו אחד לאורך כל השנים שאני מתמודד עם שיתוק שינה, אז זה שהחלק הקל הוא לחיות עם זה – אבל הבעיה מאז ומעולם הייתה לישון עם זה.