אורן דותן: הצד האפל של תומאס אדיסון
מחלות מוזרות, פיסות היסטוריה נשכחות, אמנות ביזארית, מדע קיצוני וסיפורים מהשוליים - כל אלה עלו בהיקס, כמה עשרות פעמים בחודש. ויש לי מקום חם בלב ללא מעט מהם: "האחיות הזאבות", דארווין הקוף (עם המעיל והחיתול) מאיקאה, "איש העץ" ו-"ילד הצב", דידייה מונטבו, שהגריל שומה ענקית שכיסתה את כל גבו עד גיל 6.
קשה לבחור את האייטם הכי משמעותי בתקופה שבה היקס הפך מהבלוג שלי לחלק ממאקו וגיבש את האופי שלו מפאזל אינסופי של סיפורים אנושיים, היסטוריים ומדעיים, אבל אייטם זכור במיוחד היה הכתבה הראשית הראשונה שעלתה בהיקס כחלק ממאקו: "הצד האפל של תומאס אדיסון" (8 במרץ 2012). זה היה טקסט לא ארוך במיוחד על - ובכן - הצד האפל של איש עסקים שחתום על המצאות כמו נורת החשמל והפונוגרף, אבל גם על המצאה עם היסטוריה מטרידה ופחות מוכרת.
הכתבה ההיא מייצגת עבורי משהו מזוקק (אמנם חלקי) מהמהות של היקס: טוויסט קטן על סיפור מוכר. משהו מעניין ולא מוכר שתוכלו לספר בכל פעם שמישהו מזכיר את אדיסון בשיחה. ואפרופו נושאים לשיחה, באותו יום פורסמה גם כתבה על גילויו של "פרח שמריח כמו תחת" (ממשפחת הלופיים, אגב) - גם זה מאוד היקס.
ניר ליברך: הסיפורים המדהימים מאחורי התמונות המפורסמות בהיסטוריה
עבורי, HIX תמיד היה הערוץ שבו אפשר לעשות הכול. מה שהתחיל כגן עדן לחדשות הביזאר, הפך במהרה למאגר עצום של כתבות בנושאים שלא מסוקרים בשום מקום אחר, החל ממדע פופולרי, דרך אמנות מקורית ועד אייטמים מרתקים על ההיסטוריה של האנושות ושל כדור הארץ.
ושם, בנקודת הזמן בה התחלנו לעסוק בהיסטוריה, נפתח בפנינו עולם חדש ומדהים – וגילינו שגם הגולשים צמאים למידע.
אחת מסדרות הכתבות הכי פופולריות במדור ההיסטוריה ובכלל בהיקס, היא הסדרה בת שלוש הכתבות של מירי פרקס (1, 2, 3), שמתחקה אחר המקורות של כמה מהתמונות המפורסמות ביותר בהיסטוריה. התמונות האייקוניות הללו – האדם הקופץ ממגדלי התאומים הבוערים, הנערה האפגנית משער הנשיונל ג'יאוגרפיק, המלח שמנשק אישה ברחוב לאחר הניצחון של ארה"ב על יפן במלחמת העולם השנייה, ילדת הנפלם ועוד רבות אחרות – נצרבו בזיכרון הקולקטיבי של האנושות כולה, אבל לא כולם מכירים את הסיפורים המרתקים מאחוריהן.
מבין אלפי הכתבות שעלו בהיקס בתקופתי כעורך הערוץ, סדרת הכתבות הזאת מ-2014 היא הזכורה לי ביותר וזאת גם ההמלצה שלי אליכם. תקראו, לא תצטערו.
ערגה שילוני: האישה שעשתה את הדבר הכי קינקי עם בשר
משום מה, מכל הכתבות המצלקות (בחורה שמכניסה לפה את עכביש המחמד שלה, ברך שהתקפלה לאחור במהלך משחק כדורסל, גוויית לווייתן ענק שנשטפה לחוף ועוד), דווקא זו שאני תמיד שולפת מהראש כששואלים אותי מה זה "היקס" ומה עשיתי שם - היא הכתבה הזאת. זה מגיע אחרי הסבר שערכתי וכתבתי על נושאים שהם בין השתלטות עוד חתול על האינטרנט לבין עוד ילד עם זנב בהודו שהוכתר לאל. כשעדיין לא הבינו מה אני רוצה, הייתי נזכרת בכתבה על הבחורה שאולי ניחנה בחוש קצב נפלא אך כנראה אינה בעלת חוש ריח.
אני זוכרת את הסרטון הזה קופץ לי ביוטיוב. אלוהים יודע מה שמעתי באותה תקופה שהביא אותי לזה (או שאולי מרוב סרטונים ביזאריים בהם צפיתי במסגרת עבודתי, יוטיוב כבר הבין לאן כדאי לגלגל את הקליפ). הוא בעיני מתמצת איזו מהות היקסית, כי הוא גם יפה וגם מוזר וגם מסריח וגם מיוחד ומעל הכל - מושך אותך לצפות בו שוב ושוב באותה עת בה הוא דוחה אותך מלעשות כן. היקס בימים התמימים ההם היה הזדמנות אחרונה להנות מצפיית גילטי-פלז'ר, אסורה שכזאת, רגע לפני שהעיניים והרגשות שלנו קהו והקשיחו עקב סרטוני שיסוף גרון של דעאש וכדומה. אז מוזמנים להתפנק על אמנית תיגוף עם בשר ופירות ים - לא תתחרטו.
דרור אל-על: הנערה שחיה בגיגית ורק ראשה נישא ממקום למקום
באיזשהו מקום כולנו נערה בגיגית, רק ראש נישא ממקום למקום על ידי אח קטן, חולמים על יום בו תהיה לנו חנות מכולת, ונמכור בה חפצי בית, כמו גיגית. האם זה הדימוי הכי יפה בעולם? לא. אבל האם זה הסיפור הכי יפה שזכיתי לערוך בהיקס? ללא ספק. התוודעתי לראחמה הארונה מגילול אינסופי ברשת. מהסיפור של גיגתוש לא יכולתי להחסיר דבר. כל ציטוט שם - פנתאון. כל תמונה - יותר מהפנטת מהשנייה. והכחול העז של הגיגית - עז כמו פעימות ליבי כשעיני נחו לראשונה על ראשה הענוג.
הנערה שחיה בגיגית הוא סיפור נוראי. הוא גרוטסקי, מצחיק, טרגי, מרגש ומזעזע. כמו סיפור של פלאנרי או׳קונור שקם לתחייה, אם היא הייתה אישה אפריקאית מקאנו, קניה. הרי לכם נערה בת 19, שגופה הפסיק להתפתח בגיל חצי שנה, אך ראשה המשיך לגדול בקצב נורמלי. כדי להתנייד, משפחתה הענייה עד כדי גיחוך, נושאת אותה ממקום למקום בגיגית כחולה, מאמינה שג׳יני קילל אותה.
היא הפכה לאייקון של היקס, כל האופן ספייס חגג אותה. היא הפכה לתמונת הדסקטופ של עורכת התרבות של מאקו. עשינו לה מחוות בכל פעם שנתקלנו בגיגית. הציטוטים שלה נחרטו בליבנו: "אני רוצה להקים עסק. מכולת שיש בה הכל, ואנשים יקנו בה. זה כל מה שאני רוצה". כעבור חצי שנה ליבי הלם שוב בקיוביקל הזעיר ששימש כמטה של היקס, הגיגית של היקס: גיגיתוש נפטרה בערב חג המולד. מאז בכל מכולת וטמבוריה ניצבת מולי דמותה.
אני לא יודע מה סוד הקסם של היקס - הסיפורים של הבלתי יאומן, ההגעלות, הפחדים הכי גדולים שלנו שקורמים עור וגידים, או אולי זה שכולנו מרגישים פריקס, לובשים תחפושת של בני אדם רגילים כדי שהסביבה לא תדחה אותנו. מדי פעם נחמד להיתקל בפריקים כמונו, כמו להסתכל בבבואה או לפגוש מכר טוב.
ניצן לנגר: האמא האנושית של השועל המפוחלץ
פחות משנה שימשתי כעורכת היקס, חודשים שבהם למדתי על יותר מדי תחלואות, סינדרומים ונזקים סביבתיים שכנראה לא הייתי נחשפת אליהם בשום הזדמנות אחרת. אבל נחשפתי, ומאותו רגע נפתח בפניי צוהר סטיות שאיני יכולה לשכוח, ויש מחזות, אנשים וסיפורים שכבר לא ייצאו לי מהראש.
קוראי היקס האדוקים ששולטים בחומר מכירים כבר את החלוקה לז'אנרים – הביזאר, מקרי מוות מצמררים, תופעות מסתוריות וכו', ובכל פעם שהגיע אייטם שהוא FUN טהור, זה היה כמו משב רוח רענן וטוב. הייתי מחכה לאיזה סיפור שאף אחד בו לא סבל, נהרג, נפצע, נכרת או עוות. כזה הוא סיפורו של בייבי ג'יזס פוקס, שועל ממפוחלץ שנישא על ידי אמו ממקום למקום בשלל תחפושות ואביזרים מקסימים. אבל באמת שכל מילה מיותרת כאן ומומלץ פשוט להיכנס לחשבון האינסטגרם באופן מידי ולהתמוגג.
נאוה מרקו: הטרגדיה של הבת שהתחתנה עם אבא שלה
במשך שנים ארוכות מדור היקס (או HIX, קחו אותו איך שאתם אוהבים) הוא הבית הישראלי לכל חדשות הביזאר של העולם. זה תמיד הזוי או מצחיק או מוזר ותמיד מיוחד ומרתק. כמו בכל מדור של אתר חדשות, כל עורך נוהג להתעמק בסוג החדשות שאליהן הוא נמשך ולהביא את נקודת המבט הייחודית שלו. אצל אחד זה היסטוריה, אצל אחרת זה חיות. אצלי אלה הסיפורים הטרגיים. הסיפורים האנושיים החריגים שאני לא יכולה להתעלם מהם, ואין טרגי ונורא יותר מהסיפור של קייטי פליידל.
יום אחד התוודעתי לסיפור מארה"ב שהיה כל כך מופרע שידעתי שהוא רק ילך ויסתבך: אב נטש את אשתו כדי להתחתן עם בתם, שגם נכנסה להיריון ממנו. מטורף ככל שזה יהיה - זה לא נגמר שם. הטרגדיה הזו החלה כאשר קייטי חיפשה אחר הוריה הביולוגיים. כשמצאה אותם, גילתה שהם היו צעירים מדי כשהביאו אותה לעולם אך נשארו ביחד והביאו מאז עוד ילדים. ההורים אימצו את ילדתם האבודה חזרה לחיקם, אבל מהר מאוד המצב התדרדר.
חלפו עוד כמה ימים ושבועות, והתגלו עוד ועוד פרטים אינטימיים מהסיפור הזה ועל איך נרקם קשר גילוי העריות בין האב לבת. כמו למשל, היומן של בתם הקטנה, בת 11, שגילתה על הרומן של אחותה ואביה וכתבה את מחשבותיה על כך. האם נתקלה ביומן ונחרדה לקרוא את כל הפרטים שקרו תחת האף שלה. והיה גם הגילוי על ההורים המאמצים של קייטי, שמשום מה שמחו בחתונת בתם עם אביה הביולוגי ואף לקחו בה חלק. בסופו של דבר, האם הביולוגית פנתה למשטרה ואלה נשלחו לחפש את קייטי ואביה, שברחו מהבית כדי לחיות יחד במקום אחר כמשפחה חדשה. היה ברור שסוף טוב לא יהיה כאן.
עוד קצת זמן חלף והמשכתי לעקוב אחרי פרטי הסיפור ולפרסם אותו במאקו. בוקר אחד, נחרדתי לגלות את הסיום הכי נורא שהסיפור הזה היה יכול לקבל: קייטי עזבה את אביה לאחר ששניהם נעצרו בשל מערכת יחסים של גילוי עריות. האב לא הסכים לקבל את הפרידה ופצח במסע רצח מחריד. הוא ירה בה למוות ואחר כך ירה גם בהוריה המאמצים ובילדם המשותף. לאחר מכן, הוא התאבד.
הסיפור הזה הוא אמתי ומורכב וטרגי ועצוב הרבה יותר ממה שאפשר לסכם כאן. הוא זה שתמיד גורם לי לזכור שכולם מגיעים לעולם ועוזבים אותו באותה צורה, אבל עוברים מסע שונה לגמרי בהתאם לסביבה שלנו, למקום הגיאוגרפי שלנו, לתמיכה בנו ולאמצעים שלנו. כעורכת היקס בשנתיים האחרונות אני יכולה לומר בשלמות - זו זכות גדולה לחיות חיים משעממים לחלוטין.