הסופר הצרפתי אנדריי ז'יד אמר שעבודת האמנות היא רעיון שבו אנו מגזימים. מהי הגזמה? הכול עניין של השקפה. השבוע אנחנו מביאים את יצירות האמנות של אמנים שהחליטו שהם הולכים עם החלום שלהם עד הסוף – החל מצילומי עירום המוניים, דרך הריקוד הכי גדול בעולם וכלה באנימציה שאפשר לראות רק מהירח.
דונמים של עור אנושי
לכמה אנשים הצלחתם לגרום אי פעם להתפשט? חלקנו יותר, חלקנו פחות, אבל אין ספק שלגרום לאדם הממוצע להתפשט ועוד בפומבי, זה חתיכת אתגר. כנראה שכשעושים את זה בשם האומנות, העסק הופך לפשוט יותר.
אחד השמות המפורסמים ביותר, אם לא המפורסם מכולם, בכל מה שקשור לצילומי עירום, הוא ספנסר טוניק. אי שם בתחילת שנות התשעים הצלם האמריקאי הצעיר החליט שהוא מקדיש את חייו לצילום עירום של בודדים וקבוצות. הוא הבין שהחוקה האמריקאית והשוטרים האמריקאים לא מתים על פטמות מתנפנפות או על ביצי חופש מאווררים, אז הוא התחיל מהמחתרת כשארגן צילומי עירום מחתרתיים בשעות הבוקר המוקדמות ברחובות ניו-יורק. במשך כמה חודשים, עוד ועוד אנשים היו מוכנים להתעורר בשעות המוקדמות של הבוקר ולחשוף את אבריהם המוצנעים מול עדשתו של הצלם המתחיל, עד שעיריית ניו יורק החליטה שהיא דווקא אוהבת את הרעיון – הצילומים עברו לשעות השפויות יותר של היום והאנשים התפשטו בהמוניהם.
מאז, טוניק תר את העולם לאורכו ולרוחבו מצויד במצלמה שלו ומצלם צילומי עירום בהשתתפות של אלפי אנשים. הוא בוחר לוקיישנים מגוונים – החל מים המלח שלנו, דרך פסגות אלפיניות, הרי געש ורחובות של ערים גדולות, כאשר בכל צילום משתתפים אלפי אנשים: מבוגרים, צעירים, נשים וגברים ופעם אחר פעם, הוא מצליח ליצור יצירות מרשימות שהן כל כולן מאסה של עור אנושי על פני נופים עוצרי נשימה.
טוניק אומר שהמטרה שלו בצילומים האלו היא יצירת "פסל אחד גדול שגוף האדם הוא חומר הגלם שלו". עוד הוא מרגיע ואומר שעירום המוני, מאבד את המיניות שלו ובמקום זאת, מסמל אחידות ושוויון מעמדיים, חברתיים, כלכליים ועוד. יכול להיות שהוא מחרטט, אבל הבנאדם שובר שיאים בצילומי עירום המוניים. אם מעניין אתם אז הנה מאחורי הקלעים של פרויקט צילומים שלו באמסטרדם (זהירות, עירום אמנותי בפנים).
מה שרואים משם
למי מאתנו לא יצא לעמוד מול יצירת אמנות ולא להבין מה הקטע? לרב יהיה מהצד את הפלצן התורן שיתחיל לדבר על המשמעויות העמוקות והנסתרות שהאמן ביקש להעביר ביצירה (לרב יהיה מדובר בנקודה אדומה על רקע לבן). אם תעזו להגיד להיפסטר במשקפיים שאתם לא מבינים את הקטע, הוא ימהר להגיד שאנחנו לא מביטים מהזווית הנכונה. או שאנחנו לא מבינים, מה שהרבה פעמים נכון.
האמת היא שבאמת מדובר הרבה פעמים בזוויות, אבל לפני שנגיע לשורש העניין, אנחנו רוצים לעשות לכם היכרות עם INSA, אמן גרפיטי בריטי שהגה סוג חדש של אמנות. הבחור המסתורי ששומר בינתיים על זהות אנונימית ברשת, מצייר יצירות מרשימות בלוקיישנים שונים שהוא מבקר בהם. בחלקם הוא עושה את זה באופן פיראטי, אבל בחלקם הוא עושה את זה ממש בהזמנה של הרשויות. אחרי שהוא מסיים לצייר, הוא מצלם את הציור שלו. כמה ימים לאחר מכן, הוא חוזר לזירת הפשע, עושה שינויים על הציור ומצלם שוב. את הצילומים הוא מחבר לקובץ gif אחד ומעלה לעמוד הטאמבלר שלו (מומלץ), אבל יכול לעורר קצת סחרחורת עם האנימציות המרצדות.
בינואר האחרון, האמן הוזמן לברזיל כדי לעטר את הערים בציורים שלו. את הביקור והאשראי שהוא קיבל, הוא החליט לנצל לפנטזיה קדומה שלו - gif ענק, כזה שיהיה אפשר לראות מהחלל. הלוקיישן שהוא בחר היה רציף בנמל של ריו דה-ז'נרו שם הוא בחר לצייר לבבות ענק פועמים. הוא גייס לעזרתו עשרים אמנים נוספים, צוות צילום שיתעד את העבודות וגם לוויין מצויד במצלמה כדי לצייר את המוצר המוגמר. התוצאה לפניכם:
לידע כללי, זהו ה-gif הגדול ביותר בעולם, מהיצירות היחידות של האדם אשר ניתן לראות בחלל החיצון. סתם אנקדוטה, למי שעובר שם היום, אין שום דרך לדעת מה מצויר שם ולמה הרצפה צבועה בצבעים האלו. נו מילא, אמנות.
אמנות שדות
גם חקלאים יכולים לפתח שיגעון אמנותי לא קטן. אנחנו לא מדברים על חיבה לעגבנייה או אהבה למלפפון, אלא למשהו שיכול ליצירת אמנות בסדר גודל של שדה ענק, כזו שצריך לחרוש בשבילה, לעדור, לתחח אדמה, לזרוע ולהשקות. כזו שאחרי עונה אחת, נעלמת כלא הייתה. אנחנו מדברים על חקלאות שדות – ציור בשדות באמצעות צמחייה בצבעים שונים וצורות שונות, באמצעות קציר של אזורים שונים ומינוני השקיה שונים שבסופו של דבר יוצרים ציור, כתובת או סתם צורה גיאומטרית מעניינת.
לפני כשנתיים, אמן תרשימי הנוף ג'ורג' רודריגס ג'רדה הגיע לעיר בלפסט באירלנד כדי להכין את יצירת אמנות השדות הגדולה ביותר של כל הזמנים. לאמן שיש ניסיון בציורי שדה מהעולם כולו ניתן עכשיו שטח עצום להתפרע בו ולא מעט חומרי גלם: יותר מ-44 אלף דונם (גודל השווה לארבעה מגרשי כדורגל), 30 אלף מקלות כביסה מעץ, 2,000 טון אדמה, 2,000 טון חול, דשא, אבנים וחבלים שאיתם הוא צייר דיוקן של ילדה מקומית. יצירת האמנות הענקית הזו נוצרה לרגל הפסטיבל השנתי של העיר ומי שבאמת יכול היה לראות אותה היה מי שהיה מוכן לשלם על טיסה במסוק מעליה, מי שהטיס מזל"ט וכל התיירים שהגיעו לבקר בעיר והמטוס שלהם נחת מעליה.
העבודות עליה נמשכו כשלושה חודשים והיא נותרה במקום למשך שנה קדימה.
זה המקום להזכיר גם את האמן המקומי, משלנו, פטר וינר ואפשר לראות את היצירות שלו בחודשי החורף מהגלבוע. השנה, הוא החליט להקדיש את הציור שלו לאריק איינשטיין ובאופן די סמלי, גם לאמא אדמה.
Egg Benedict
אחת מהבעיות הקשות ביותר והאתגרים הקשים ביותר ביבשת אפריקה היא כידוע, מגפת האיידס. כדי להילחם במגפה ולבלום אותה, בעולם המערבי עושים הרבה מאמצים החל מהשתלמויות ברית מילה לרופאים אפריקאים, עבור בחינוך מיני בבתי הספר, דרך הפצת תרופות שונות וכלה בעידוד השימוש בקונדומים. גם לכנסייה הקתולית יש חלק במאמצים לבלימת המחלה. זו מעודדת את התושבים ביבשת השחורה להתנזר ממין. כמאמר הפרסומת – אם לא עושים, לא נדבקים. רעיון טוב? לא.
בשנת 2009, במסגרת ביקור של האפיפיור באפריקה, ביקור שבו פרש את משנתו באשר להתנזרות ממין, אמר שהכנסייה מתנגדת לשימוש בקונדומים תוך שהוא מציין שהם מעודדים את התפשטות המחלה. אין כאן שגיאה, הוא טען שהכובעונים מפיצים את המחלה. האמירה הזו שלו הסבה תשומת לב ציבורית רבה בעולם כולו ולא מעט ביקורת על הערבוב הזה של דת ומדע. כמחאה, אמנית צעירה ממילווקי, ווינקוסין שבארצות הברית החליטה לעשות מעשה בתגובה וקנתה 17 אלף קונדומים צבעוניים. לא, היא לא התכוננה לקיים יחסי מין עם אלפי גברים אפריקאים, אלא הלכה לכיוון יצירתי ומשעשע יותר. היא יצרה את יצירת האמנות שלה, "Egg Benedict" - ציור פסיפס ענק של האפיפיור בנדיקטוס ה-16, שעשוי כולו מקונדומים צבעוניים.
מאוחר יותר, הוותיקן שינה את העמדה שלו לגבי קונדומים. מי יודע? אולי כל מה שהיה צריך זה היה חיזוק אגו לאפיפיור באמצעות כמה אלפי קונדומים וציור פסיפס.
עד הסופה הבאה
עוד יצירת אמנות מרהיבה באמת, כזו שאפשר לראות רק מגבוה, היא זו של סיימון בק, גבר בריטי שגילו מתקרב ל-60, אשר יוצר מנדלות וציורים יפיפיים על משטחי שלג וקרח ענקיים ענקיים כשאת הכול הוא עושה בעזרת הצעדים שלו. העיסוק האמנותי-ספורטיבי הזה שלו התחיל בעקבות בעיה בריאותית שמונעת ממנו לרוץ. הוא התחיל מציור פשוט של כוכב ומכאן, באמצעות נעליים להליכה בשלג, סרט למדידת מרחקים ומצפן, הוא יוצר את הצורות המרהיבות האלו על השלג.
נכון להיום, הוא מחזיק ברזומה של ציורי ענק בשטח של שישה מגרשי כדורגל באגמים הקפואים שבהרי סבואה הגבוהים שבצרפת. את כל זה הוא עושה בסביבה של חמצן דליל, בתנאי הליכה על הקרח והשלג כשכל טעות קטנה יכולה להרוס עבודה קשה של תשע שעות. זה בלי שנציין שמיד אחרי שהוא מסיים יכולה להתחיל סופת שלגים שתמחק את היצירות שלו.
תינוק קטן?
מאחורי אחת התערוכות המעניינות ביותר של השנים האחרונות עומד פסל אוסטרלי בשם רון מואק שהחליט שהנושא של התערוכה הוא גודל וריאליזם: היפר-ריאליזם. המוצגים בתערוכה היו בובות אדם שהודות להקפדה יתירה על האנטומיה ועל הבעות הפנים, נראים אמיתיים למדיי. ההבדל היחיד הוא בגודל – חלקם גדולים מאוד, כמו פסל של גבר מבוגר או של תינוק בן יומו, חלקם קטנים מאוד, כמו פסל מיניאטורי של זוג ישן כפיות. מואק עבד על התערוכה הזו לא מעט זמן והתוצאה המרשימה-מלחיצה נראית היטב.
פשוט לרקוד
לפני כמה שנים בהלת הליפ-דאב והפלאש מוב שטפה את העולם כולו והפכה להיות משהו שכולם רוצים להשתתף בו. באירוויזיון 2009 שהתקיים בנורבגיה, החליטו לנצל את הכינוס הגלובלי ולהפיק את ריקוד הפלאש-מוב הכי גדול בעולם בהשתתפות של אלפים שרקדו וצפו במקביל לצלילי המוזיקה.
הסופר והוגה הדעות הגרמני גיתה אמר ש"המדע והאמנות שייכים לכל העולם ובפניהם נעלמות המחיצות הלאומיות". אין דבר יותר מוצלח מיצירת אמנות בהשתתפות של אלפי אנשים כדי להמחיש את זה.