מאז פרצה לחיינו מגפת הקורונה, אי שם בתחילת 2020, נרשמה עלייה חדה בדיווחים על מצוקה נפשית. סקירה שפרסם האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות באוקטובר האחרון מצביעה בין היתר על עלייה של 20 אחוז בפניות לקבלת שירות במרפאות לבריאות הנפש, דיווח של 80 אחוז מהמרפאות על החמרה במצבם הנפשי של מטופלים קיימים ועלייה של 55 אחוז בפניות למרפאות הנפש בישראל על רקע אובדנות. וזה עוד לפני השפעות הסגר השלישי.
אבל הדיכאון והמצוקה הנפשית היו פה כבר הרבה לפני כן. בשל ההסתרה והסטיגמה בכל הקשור למתמודדים עם מחלות נפשיות, בעולם בכלל ובישראל בפרט, קשה לאמוד במדויק את היקף התופעה. ההערכה המקובלת גורסת כי כרבע מאוכלוסיית העולם המערבי סובלת לפחות פעם אחת בחייה ממורכבות נפשית כל שהיא, וכ-15 אחוז מהאוכלוסייה מתמודדים לאורך זמן עם קושי נפשי כזה או אחר. למעשה, בישראל ישנם מעל לרבע מיליון אשר מוכרים כמתמודדים עם מחלה נפשית.
אך אם נצטרך למצוא נקודת אור אחת בכל הקשור לבריאות נפשית, היא ללא ספק תעסוק באותם ארגונים ועמותות ששמו להם למטרה לסייע למתמודדי הנפש ולהעניק להם ארגז כלים כדי להמשיך ולחיות בצורה טובה ומאוזנת יותר.
"הקורונה יצרה נורמליזציה לתחום בריאות הנפש"
אחת מאותן עמותות לבריאות הנפש, היא עמותת "אנוש", אשר הוקמה בשנת 1978 על ידי קבוצת אימהות שהמשותף לכולן היה בן משפחה המתמודד עם מחלה פסיכיאטרית. בזמנו, עיקר המענה הטיפולי למחלה היה רפואי, מבלי להתייחס לעומק לשלל ההיבטים הפסיכו-סוציאליים שלאור ניסיונן של המקימות - חשוב לא פחות לטיפול ולהתמודדות. מאז ועד היום עוסקת העמותה בשלושה נושאים מרכזיים: קידום המודעות לבריאות הנפש ומלחמה בסטיגמה הנלווית לתחום, קידום זכויות המתמודדים, וכן מתן שירותי שיקום בקהילה, מחקר ודרך הקשבה לצרכים המשתנים, ייזום ופיתוח של מענים נוספים המקדמים את תחום השיקום בקהילה בישראל.
"תקופת הקורונה למעשה מפרידה בין שתי אוכלוסיות", אומרת ד"ר הלה הדס, מנכ"לית העמותה. "הראשונה היא אנשים שכבר נמצאים בתוך המערכת וסומכים עליה, כלומר יודעים שקבלת עזרה תשרת אותם ומבקשים עזרה נוספת. הקבוצה השנייה היא כל אלו שהדחיקו ולא שיתפו אף אחד במצבים שליוו אותם והקורונה הייתה עבורם טריגר לפנייה". לדבריה, דווקא אלו שהדחיקו מגיעים ופונים במצב חמור יותר של הבעיה מכיוון שהיא לא קיבלה מענה בשלב מוקדם. למרות זאת, היא דווקא רואה בתקופה הנוכחית הזדמנות לשיח סביב נושא בריאות הנפש. "אני מקווה שהמציאות הזאת מייצרת מודעות גבוהה יותר בקרב כלל האוכלוסייה לכך שבריאות הנפש לא שייכת רק לקבוצה מודרת. הקורונה יצרה "נורמליזציה" לתחום בריאות הנפש והפכה את התחום הזה לשייך לכל אחד ואחת מאיתנו. למעשה, אחרי שמקבלים עזרה פעם אחת, יודעים שזה עובד ומבינים שאפשר לסמוך ולהישען לפעמים כשצריך".
"ההשלכות הנפשיות של הקורונה עוד ילוו אותנו לתקופה ארוכה"
עמותה נוספת שעוסקת גם היא בבריאות הנפש היא עמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית). העמותה מציעה סיוג רגשי לכל אדם, בכל סוג של מצוקה. הסיוע ניתן ללא הפסקה בצורה אנונימית, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, באמצעות הטלפון והאינטרנט על ידי 1,450 מתנדבים מאומנים שעברו תהליך ממושך של הכשרה, בלווי הצוות המקצועי.
במהלך שנת 2020 נתנו מתנדבי ער"ן מענה ל-356,528 פניות מצוקה (לעומת 204,053 בשנת 2019). מדובר על כ-990 פניות בכל יום וכ-40 פניות בשעה. 20 אחוז מהפניות השנה עסקו בכאב נפשי ובמצוקה נפשית חריפה, שהשכיחה ביניהן היא ההתמודדות עם דיכאון.
"כמעט בכל פניה ובכל נושא ניכרת השפעה של ההתמודדות עם המגפה על תחושת הבדידות החריפה, על מצוקה נפשית עזה, על משבר כלכלי ותעסוקתי חסר תקדים ועל קשיים וקונפליקטים במערכות היחסים שאנו מנהלים", מסבירה ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית בעמותה.
"ער"ן הנו הקו החם ושירות האונליין הגדול ביותר בישראל מזה חמישים שנה. עקרון הזמינות המלאה והאנונימיות של הפניות בער"ן, הופכים אותו לשרות ייחודי בתחום העזרה הנפשית. הנתונים מלמדים על עלייה בהיקף המצוקה הרגשית בישראל וגם בעוצמתה. יחד עם זאת, פניה לעזרה מעידה על כוחות וחוסן. אנחנו מבינים כי ההשלכות הנפשיות של הקורונה עוד ילוו אותנו לתקופה ארוכה, הרבה יותר ממה ששיערנו. ער"ן מתפקדת כחדר מיון קדמי של הנפש בישראל וזו מחויבות אדירה. החיסון כבר כאן אבל המטרה שלנו היא לקדם את החוסן הנפשי בישראל". ניתן לפנות לעמותת ער"ן בטלפון 1201, או ליצור קשר דרך האתר.
"התמודדות לא מסתיימת, היא רק משנה כיוון"
גם עמותת לשמ"ה, אשר נוסדה בשנת 2006 על ידי מתמודדי נפש, מסייעת לכל מי שצריך סיוע ותמיכה בתחום הנפשי. עמותת לשמ"ה היא למעשה העמותה היחידה בישראל שמורכבת רובה כולה מאנשים שמתמודדים בעצמם עם אתגרים נפשיים. אחת מהם היא הדס נתן, יו"ר העמותה שמספרת בגלוי על התהליך האישי שעברה אחרי לידת בתה השלישית, הכולל דיכאון אחרי לידה ואשפוזים תכופים. "הלידה של בתי השלישית הייתה מאוד קשה וטראומטית. מבחינתי מיהרתי לחזור לפעילות כמה שיותר מהר. בישלתי ואפיתי ליולדות אחרות, רקדתי בריקודי עם והתנדבתי בקהילה", היא מספרת. "בלילות לא ישנתי כי התינוקת לא נתנה לי לישון אבל זה לא היה נראה לי בעייתי. חודשיים אחרי הלידה הרגשתי שהכוחות שלי הולכים ועוזבים אותי. מצאתי את עצמי הרבה יותר במיטה, התחילו לי חרדות שקשורות לתינוקת, פחדתי לצאת החוצה כי חששתי שניפגע, פחדתי לרחוץ אותה שמא היא תחליק לי מהידיים. מצב הרוח שלי הלך וירד והבנתי שמשהו לא תקין קורה לי".
נתן הופנתה על ידי העו"סית שליוותה אותה במהלך ההיריון, שהיה בסיכון גבוה, לתחנה לבריאות הנפש, שם נתנו לקושי שלה שם – דיכאון אחרי לידה. "בהתחלה ניסו לתת לי טיפול תרופתי שלא עזר", היא משחזרת, "לצערי התחלתי לפגוע בעצמי ובסופו של דבר הוחלט לאשפז אותי". במהלך האשפוז, הופרדה נתן מבתה התינוקת, מה שלדעתה הקשה עליה במיוחד את ההחלמה. מאז החל מסע ארוך של למעלה משלושים אשפוזים, תוך 12 שנים, כששתי בנותיה הקטנות, בנות 3 ו-6 נמצאות בבית עם פיליפינית, בתה התינוקת אצל הוריה ואילו בעלה מתזז בין כולם וגם צריך לפרנס. בשלב הזה נתן מספרת כי בתחנה לבריאות הנפש כבר כמעט התייאשו מלעזור לה ורצו להעביר אותה להוסטל, אלא שמנהל המחלקה הטיל על כך וטו ואמר שאישה נשואה עם ילדים לא יכולה לצאת מהבית לגמרי. "ההחלטה הזו הצילה אותי", היא מספרת, "זה יכול היה להיות אסון עבור המשפחה שלנו ולפרק את הבית. אותו פסיכיאטר לקח אותי תחת חסותו ואמר שהוא חושב אחרת".
כעבור כמה שבועות במחלקה הסגורה, אותו פסיכיאטר פנה אל נתן ואיפשר לה לצאת משטח בית החולים עד הערב. אחרי שסיפרה לו שיצאה לבלות - הוא כעס עליה. "הוא אמר שבפעם הבאה שאני אצא – הוא דורש שאלך הביתה ואחזור עם תבשיל שהכנתי", משתפת נתן, "בהתחלה נבהלתי שהוא דרש ממני לעשות משהו, אבל החלטתי לעשות את זה. משמיים התברר שזה יום ההולדת של בעלי וכשקלטתי את זה תוך כדי שאני נוסעת באוטובוס התחלתי לדמיין מה הייתי מכינה לבעלי אם הכול היה בסדר עכשיו. ישר חשבתי על ארוחה זוגית וירדתי בתחנה ליד הסופר. עשיתי את הקניות, חזרתי הביתה ובישלתי במשך שעות. בערב בעלי חזר והופתע מהמחווה, זה היה ערב מקסים. בסוף הערב חזרתי למחלקה עם דוגמיות ממה שהכנתי לרופא. כך התחלתי תהליך של החלמה ומצבי לאט לאט השתפר. עדיין היו לי גלים של דיכאון מדי פעם, ועד היום אני חווה אותם. זו התמודדות שלא מסתיימת, אלא רק משנה כיוון".
"אני מרגישה משמעותית לעצמי ולקהילת המתמודדים"
מאז נתן הפכה להיות מדריכה שיקומית, והחלה לסייע למתמודדי נפש אחרים. לאחר תקופה, היא עברה קורס להפחתת סטיגמה עצמית בבית הספר לשיקום ואף למדה תואר שני בבריאות נפש קהילתית כדי להפוך לאשת מקצוע בתחום. מאז היא כבר כמה שנים מתאמת טיפול ב"אור לנפש". כך היא גם הגיעה לעמותת לשמ"ה, לאחר שהכירה את היו"רית שהייתה בין המייסדים, שולה בן דעת אלפרוביץ'. "די מהר החלטתי שאני רוצה לעשות יותר מאשר להיות חברה בעמותה, רציתי לתרום ולעזור לקדם בפועל את הדברים – זכויות של מתמודדים בבריאות הנפש, הפחתת הסטיגמה, קידום פרויקטים וכדומה", היא אומרת ומספרת בהתרגשות כי בחודשים האחרונים היא אף התמנתה בעצמה ליו"ר העמותה. "זה נותן לי להרגיש שאני מאוד משמעותית, לעצמי בפרט, ולקהילת המתמודדים בכלל".
מנהלת העמותה, תמי מצלאוי, מוסיפה על הסיפור המרגש של נתן ומספרת כי העמותה מפעילה פרויקט ייחודי בשם "עמיתים מומחים" יחד עם משרד הבריאות, אשר במסגרתו משולבים מתמודדים בצוותים של בתי חולים פסיכיאטריים. "בתקופת הקורונה זה היה משמעותי מאוד", אומרת מצלאוי, "בתקופה הזו רבים מחברי הצוות הטיפולי בבתי החולים נכנסו לבידוד והעמיתים המומחים נמצאים שם כדי להמשיך לעזור למטופלים בשעה קשה זו".
לסיכום, בין אם אתם מתמודדים עם קושי נפשי ובין אם אתם מכירים מישהו בסביבתכם שזקוק לסיוע - אל תהססו לפנות או להפנות לעזרה - יש הרבה אנשים שנמצאים שם עבור כל אחד ואחת מכם, ומוכנים להעניק לכם אוזן קשבת, רק כדי שלא תרגישו לבד.
בשיתוף יאנסן ללא מעורבות בתכנים