"ביתו של אדם הוא מבצרו" אומר הפתגם האנגלי המפורסם. כך כולנו חשים, באופן עמוק ומהותי, אבל אירועי 7.10 הפכו את היוצרות אצל רבים מאיתנו, ברחבי ישראל בכלל, ובאזורים שהוכו באופן ישיר על ידי מחבלי החמאס בפרט. הבית נפרץ, חולל, נהרס וכ-249 ישראלים נחטפו לתחומי עזה.
במהלך הימים האחרונים שוחררו חלק מהחטופים, והשיבה הביתה, החזרה לישראל, ריגשה את כולנו. בין החיבוקים, האיחוד עם קרובי המשפחה והתמונות המטלטלות של האנשים שכולנו היינו חרדים לשלומם ונמצאים כעת על אדמה בטוחה, מהדהדת לה המחשבה על הבית. הבית שכבר לא קיים.
"בית הוא קודם כול הבטחה למקום בטוח ומוגן פיזית ונפשית, למקום חם, נינוח ומוכר, שבו נקבל מענה לצורך האנושי הבסיסי בשייכות וקבלה, למרחב מכיל ופרטי", אומרת ליאת אריאל, מנהלת השירות הפסיכולוגי ברמב"ם, "זהו דימוי יום-יומי ונגיש. כשאומרים 'בית', לכל אחד יש את הדימוי המיידי שעולה לו לראש. למושג הבית משמעות אוניברסלית וגם משמעות אישית ייחודית. הבית הוא מבנה פיזי, אבל הוא מקבל משמעות נפשית בשל השכבות הרבות של הזיכרונות והחוויות שנצברו בו. הבית מחזיק יחד ומשמר את רצף החיים שלנו ואת הקשרים הקרובים ביותר שלנו בתוכו".
על קו התפר הזה שבין הבית הבנוי, הקונקרטי, לבית המופנם משרטטים גם את הדילמה הייחודית של חזרה מהשבי לבית שאינו קיים, אבל גם את נקודת המוצא להחלמה וריפוי: "הבית אמור להיות מקום מוגן, מבצר", מסבירה ד"ר ענבר באומגרטן כץ, פסיכולוגית קלינית מדריכה ברמב"ם, "אנחנו אמורים לשלוט בכניסות לבית. הדלת פה היא חשובה – דלת שנפתחת לעולם, אבל גם היכולת לסגור את הדלת בפני מה שמאיים עלי, לחסום, להיות אני עם עצמי – כל זה הופר".
"היה פה חילול וניכוס של כל המשמעויות של הבית", מחדדת אריאל, "אנו כבני אדם נושאים את הכמיהה העמוקה לשוב הביתה, אבל כשאין בית לשוב אליו, זהו מצב פגיע ביותר. נשאלת השאלה - איפה, אם כן, נמצא 'הבית' כשאין בית".
על הבית שנמצא בכיסו של ילד קטן: המקרה של המטופל W
"הבית הוא לא רק ארבעה קירות", אומרת ד"ר באומגרטן כץ, "בעבודה עם מטופלים אנחנו מדברים על מושגים של בית פנימי. איך הייצוג הפיזי של הבית בא לידי ביטוי בתוכנו. כשאנחנו מחפשים מקרים ותיאוריות להישען עליהן ולנסות להבין את מה שקורה כעת עם השורדים, המפונים, החטופים והשבים, אנחנו מבינים שאין לזה אח ורע. אין תקדים למה שאנחנו מתמודדים איתו עכשיו. התיאוריות הקיימות ייכתבו מחדש. אבל ברור לנו שבהיעדר בית פיזי, אנחנו מתחילים לבנות את המסלול מהבית הפנימי".
במקרה שמתואר בספרות המקצועית, מספר הפסיכואנליטיקאי הנודע היינץ קוהוט על מר W, אדם שנמצא בטיפול פסיכולוגי, בעקבות העובדה שכשהיה בן שלוש וחצי הוריו עזבו אותו לשנה בחווה זרה עם אנשים לא מוכרים, והשנה הזו הפכה לטראומטית עבורו. בטיפול שהוא מקבל בבגרותו הוא מספר על חפצים שהוא מחזיק בכיס: חתיכת נייר, מטבעות ועוד. מר W והמטפל מבינים בהדרגה שההיאחזות בחפצים היא בעצם היאחזות במה שמסמל בעיניו בית במציאות שעברה שינוי מטלטל. זה הפך למקלט שבו הוא חש מובן לעצמו, שייך ובטוח, ומשם הם ממשיכים את הטיפול. "העיסוק בבית בהתמודדות שלנו מפנה לשאלה מהם הדברים שמסמלים לנו את הבית", מתייחסת ד"ר באומגרטן כץ, "השלב הראשון הוא להיעזר כמובן באנשים שהיו בבית, ובחפצים - כל דבר שנלקח מהבית או מזכיר אותו. כך אנחנו רואים את השבים שמביאים להם מצעי ספיידרמן, את הקובייה ההונגרית, אלבום תמונות, את הכלבה שמחכה להם. כל מה שמסמל עבורם את הבית. המקום המרפא הוא המקום של הקשר, והעבודה העיקרית עוסקת בלבנות את היכולת להאמין שאפשר להרגיש שוב מוכרות וביטחון".
הרשת האנושית: הפטנט האנושי שנותן לנו תקווה
הבית הוא סמל למכלול של דברים. כל אחד מהם נסדק, נשבר, נעלם, השתנה מאז אירועי השבת ההיא.
לפי אריאל, "הבית מסמל גם ציוויליזציה, סדר, עצמאות ושליטה. עם חזרתם של הפדויים, יש שאיפה לשקם מחדש תחושות חיוניות אלה".
אחת מאבני היסוד הבסיסיות בתהליך הזה היא הצורך בשייכות – החיבורים, הרשת האנושית-חברתית שמכילה ומחזיקה את הזיכרונות והרצפים של השבים. "יש לנו קשר לבית, לשכונה, לקהילה, לקרובים, לחברים, לאנשים. אנחנו מחוברים כבני אדם לקהילות וכקהילות למשהו חברתי גדול יותר. המעגלים מתרחבים שוב ושוב, סביב הצורך בשייכות וחיבור לעצמנו ולאחרים", מבהירה אריאל, "הקטיעה של הרצף והחירור או הקריעה של הרשת הזו היא דרמטית וטראומטית, המטרה היא למצוא דרך לטוות אותה מחדש. כאשר המפונים מדברים על החזרה לקיבוצים ולעוטף עזה, למרות מה שאירע, זהו הדהוד של חוויית הבית כמקום בטוח ומוכר, כמו גם המשאלה להחזרת הסדר על כנו ולתיקון השבר. כרגע אנחנו נמצאים בשלב עיבוד ראשוני של האבל על מה שאבד. יש לחברה תפקיד בשיקום, במציאת איזון מחודש, באיחוי ובריפוי. אנשים רוצים להיות יחד כי הם יודעים לתמוך אחד בשני, אבל גם כי הם מחזיקים במשותף את הזיכרונות של מה שהיה, את הרצף וההמשכיות של עצמם והקשר. זה פטנט של האנושות – ההפנמה, לא צריך דווקא את הייצוג הפיזי, אלא אנחנו יודעים שהדברים והאנשים הם שם, או היו שם, הם נמצאים כבר בתוכנו. אותה רשת של קהילה חברתית עוזרת לנו להחיות ולשמר את הבית המופנם".
"חשוב לשמוע מה כל אדם צריך, להקשיב היטב, לא לכפות, גם לא חיבוק, לכבד את המרחב כדי שלא נשחזר את תחושת הפלישה ותחושות קשות אחרות, לכבד את הבית הפנימי ואת ההחלטה של האדם אם ומתי לסגור את הדלת או לפתוח אותה"
"היבט נוסף של עניין זה הוא לקחת חלק, להיות חלק ממשהו", מוסיפה ד"ר באומגרטן כץ, "זה נותן משמעות להרגיש לצד היותך מפונה, פליט, שורד, שבוי. יש פה גם אלמנט של לקיחת שליטה, אבל גם מציאת דרך למשמעות אישית וחברתית. כך למשל, אנו רואים כבר היום, וייתכן שנראה עוד שבים ושבות שלוקחים חלק בעצרות למען החטופים מתוך סולידריות לאלה שעדיין שם. אנחנו יצורים חברתיים - אי אפשר לדבר על אדם בלי הקהילה שעוטפת אותו".
כך, לקהילה העוטפת יש תפקיד חשוב. "האחריות שלנו כחברה היא לאפשר, להביא אמפתיה לקהילה שזקוקה לנו", מבהירות השתיים, "לעטוף ולחבק זו לא רק סיסמה, אלא צו שעה יקר ערך, אבל עם תובנה נוספת. חשוב לשמוע מה כל אדם צריך, להקשיב היטב, לא לכפות, גם לא חיבוק, לכבד את המרחב כדי שלא נשחזר את תחושת הפלישה ותחושות קשות אחרות, לכבד את הבית הפנימי ואת ההחלטה של האדם אם ומתי לסגור את הדלת או לפתוח אותה".
"אם נשכיל לעשות את הדברים בצניעות וברגישות, אני אופטימית", אומרת ד"ר באומגרטן כץ, "אנחנו יודעים שמעבר לשונות בכל התיאוריות הפסיכולוגיות, הקשר האנושי הוא הדבר החשוב ביותר". "יש לנו היסטוריה של נדודים, גלות ושואה, הרס ושכול, אבל גם של חלוציות ותקומה", מסכמת אריאל, "המתיישבים נושאים עמם ומכירים ממקודם את החוויה הזו של להתחיל מחדש, של בנייה ושל יכולת לקום מאירועים קשים. ההכרה שיש לנו אפשרות לצמוח גם מתוך תופת יכולה לשמש כמנגנון מרפא, סוג של בית פנימי להיאחז בו ולשוב אליו".