בבית, בתור לקופה בסופר, במעלית, במקום העבודה או בכל מקום אחר – קשה שלא להיתקל באנשי מילואים שחזרו מהשטח, עמוסים בחוויות מטלטלות ומראות קשים שנחרתו בזיכרונם.
טראומה היא אירוע הכרוך בסיכון, איום או בפגיעה ממשיים לאדם או לסובבים אותו. בעקבותיו עלולה להתפתח הפרעת דחק פוסט-טראומטית (פוסט טראומה). לוחמים רבים בשדה הקרב חוו אירועים הכרוכים בסיכון, איום ופגיעות ממשיות.
אם יקיריכם חזרו מהקרב אחרים, חשוב לתת להם את הזמן הנדרש. ייתכן שהם חווים תגובה אקוטית לאירוע טראומטי, אשר תחלוף מעצמה בערך תוך ארבעה שבועות. לעומת זאת, פוסט-טראומה מתפתחת בטווח של בין חודש לשלושה חודשים לאחר האירוע הטראומטי ונמשכת מעל ארבעה שבועות. אם אכן מבחינים כי הלוחם מתקשה לחזור לשגרה בטווח זמן זה, ייתכן שהוא זקוק לעזרה.
כיצד נדע שהאדם העומד מולנו סובל מפוסט-טראומה?
אנשים הסובלים מפוסט-טראומה מפגינים תסמינים שונים המתבטאים בחיי היום-יום, וחשוב לשים לב אליהם: מחשבות פולשניות כמו פלאשבקים וסיוטים, הימנעות ממגע, רתיעה ממקומות, סיטואציות או מחשבות שמעוררות הקשר או זיכרון מהאירוע הטראומטי, שינויים בחשיבה וברגשות, שינוי או קריסה של אמונות יסוד (על עצמי, על העולם, על אחרים), עוררות יתר, קשיי שינה ועצבנות.
סביר להניח שלוחם שטרם המלחמה היה רגוע, מאוזן, שמח מטבעו, וחזר עצבני וקצר רוח, ער בלילות ומתעורר מסיוטים באמצע הלילה; מתמודד עם החותם שהותירו עליו המראות והחוויות הקשים. הדבר עלול להשפיע באופן משמעותי על מצב הרוח, מפני שמי שאינו ישן בלילה מרגיש דרוך ועצבני רוב שעות היום. בנוסף, אם כעת מי שהשתחרר מסרב לצאת לאירועים משפחתיים, למפגשים חברתיים ומעדיף להיות בבית, ייתכן כי הוא חושש מהתקהלות או מסיטואציות שיפגישו אותו עם מחשבות קשות מנשוא, ולכן הוא מעדיף להימנע מהן. במקרים קיצוניים יותר של פוסט-טראומה, נוכל אף לצפות לתגובת דיסוציאציה (ניתוק) שבה האדם העומד מולנו עלול להיראות כך שהוא כביכול "לא אתנו" - מבטו נודד הצידה לנקודה בחלל או שעיניו נעצמות.
מה מצופה מאיתנו כבני משפחה וקהילה לעשות כדי להקל על מי שמתמודד עם הסיטואציה?
ראשית, בלי לחץ. עלינו לתת להם את הזמן הנדרש. הם ישתפו אותנו אם וכאשר יהיו מוכנים לכך. חשוב להעביר להם את המסר שאנחנו כאן איתם ולמענם, מוכנים לשמוע את אשר יהיו מוכנים לשתף ומתי שיהיו מוכנים לשתף, בלי לדרבן אותם יתר על המידה או לשכנע אותם. מאידך, אם אנו מבחינים כי הם "יורים" סיפורי קרב גרפיים וקשים לשמיעה באופן שאינו מותאם לשומעים, מה שבהחלט יכול לקרות עקב הצפה רגשית גדולה, חשוב לנסות 'למסגר' בעדינות את הסיפור ואת עיקרי הדברים בצורה קוהרנטית, ובהתאם - נסייע להם לקבל עזרה מקצועית. חשוב להעביר מסר שאנחנו לא חוששים או בורחים מהקשבה לסיפורם, בצורה מותאמת כמובן.
מילת המפתח היא סבלנות, והרבה. התאוששות מפוסט-טראומה, בייחוד מכזאת שנגרמת בעת אירועי מלחמה קשים, עשויה לקחת זמן ממושך. לצערנו, אין תרופת קסם. אם אנחנו חשים שקרובינו מתקשים לחזור לשגרה, שהם אחרים מכפי שהיו בעבר או מפגינים את התסמינים שהוזכרו לעיל או את חלקם, הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות עבורם הוא לדרבן אותם לגשת לקבל עזרה מקצועית.
חשוב להבין שניתן לטפל בפוסט-טראומה. כיום ישנם מגוון טיפולים אפקטיביים כגון: טיפול בחשיפה ממושכת (PE), עיבוד קוגניטיבי (CPT), EMDR ואף טיפול בתא לחץ. את מרבית הטיפולים שהוזכרו ניתן לבצע גם במרפאות לבריאות הנפש בקופות החולים על ידי פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכותרפיסטים. בואו לקבל עזרה.
והכי חשוב - כמה טוב שבאתם הביתה.
כותבת המאמר היא ענת לינצ'בסקי, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית, מטפלת בפוסט-טראומה ורכזת תחום ברה"ן בשירות הסוציאלי במאוחדת
מאוחדת מפעילה מוקד תמיכה וסיוע ראשוני, המאויש על ידי עובדים סוציאליים ופסיכולוגים ופעיל 24/7 בטלפון *3833.