רובנו סובלים מידי פעם מתחושות דכדוך שעלולות להוביל לחוסר חשק לפעול, ליצור ולהתפתח. מוות פסיכוגני, או תסמונת הלב השבור, מבטא מצב קיצוני של ייאוש כתוצאה מטרגדיה או לחץ נפשי כבד שעלול להוביל לוויתור, מנטלי ומעשי, על הרצון לחיים. עד כמה משפיעה הנפש על הגוף הפיזי, על היכולת לשרוד?
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
הנבואה המשולשת התגשמה
בשנת 1967, צעירה בת 22 אושפזה בבית החולים בעיר בולטימור, כשהיא מתלוננת על קוצר נשימה, כאבים בחזה, בחילות וסחרחורת. לא היו לה בעיות בריאותיות עד כחודש לפני שפונתה לבית החולים, כעת היא הייתה במצב של חרדה, זיעה קרה וכמעט עילפון.
לאחר שבועיים של אשפוז, היא שיתפה את הרופא מה לדעתה גרם לה לתופעות הקשות. היא סיפרה שהיא נולדה ביום שישי ה-13 בפלורידה. המיילדת שילדה אותה, ילדה באותו היום גם שני ילדים נוספים. היא סיפרה להורים של הבנות שכל הילדות ימותו בגיל צעיר. הילדה הראשונה תמות לפני יום הולדתה השש עשרה, השנייה תמות לפני גיל עשרים ואחת, והשלישית - אותה האישה בבית החולים - תמות לפני שימלאו לה עשרים ושלוש.
הילדה הראשונה נהרגה בתאונת דרכים ביום שלפני יום הולדתה השש עשרה. הילדה השנייה הצליחה להגיע ליום הולדתה העשרים ואחד, היא חשבה שהכישוף נשבר, אז היא יצאה לחגוג, בבר פרצה קטטה, אקדח התפוצץ, והיא נהרגה. זה הותיר את האישה השלישית משוכנעת, מעבר לכל ספק, שהיא תמות כפי שניבאה האישה.
יום לפני יום הולדתה ה-23, היא אכן מתה.
האם קללות יכולות להרוג?
רופאים וחוקרים סקרו מקרים מהסוג הזה שנים רבות. בשנת 1942 פרסם הפיזיולוג וולטר קנון מאמר שכותרתו "מוות מוודו", בו נתן דוגמאות מרחבי העולם של אנשים שמתים מקללות. בניגוד לבני דורו, שחשבו ש"מוות וודו" הם תוצר של מוח פרימיטיבי "פעיל מדי", שמושפע מהקללה שהונחתה עליו עד מוות, קנון היה משוכנע שיש לתופעה צד ביולוגי, פעילות מוחית שמתרחשת במצבים קיצוניים ומובילה למוות מהיר ללא סיבה פיזיולוגית נראית לעין.
בעבודה שפרסם הוא הניח את הרעיון לפיו פחד יכול להשפיע על אדם עד כדי כך שמצבו הגופני יתדרדר בתגובה למצוקה פסיכולוגית. במקרה של מוות וודו, הבן אדם "המקולל" מאמין שהוא לא מסוגל לפעול כדי להציל את עצמו, מה שאכן גורם למימוש הקללה.
"הם חיכו למוות"
בשנת 1954, רס"ן הנרי א. סגל, קצין רפואה בצבא ארה"ב, חיבר דו"ח לתיאור "תסמונת" מוזרה שפקדה את מחנות השבויים במהלך מלחמת קוריאה. הגברים הפסיקו לאכול, הם צרכו רק מים קרים, והפסיקו לדבר על העתיד. "עם חלוף הזמן, הם נסוגו יותר ויותר מכל המגעים והפכו לאילמים ולחסרי תנועה", נכתב בדו"ח. "לבסוף הם הפנו את פניהם אל הקיר ומתו. מתחילת התסמין הראשון ועד המוות לקח פרק זמן של 3 שבועות".
הרעיון שהאמונות שלנו, או הפחדים שלנו, יכולים להרוג אותנו, לא נלקח ברצינות בחוגי הרפואה המערביים, בגלל היעדר הסבר מכני לאופן שבו משהו חולף כמו הנפש יכול לכבות משהו מוחשי כמו הגוף. בשנים האחרונות, הודות לעבודתו של פסיכולוג וחוקר בריטי בשם ג'ון ליץ', הרעיון הזה מקבל יותר ויותר תאוצה.
לפני יותר מ-20 שנה התחיל ליץ', פסיכולוג שחוקר פסיכולוגיה של אסונות, לחקור מדוע אנשים מסוימים נשארו בחיים בבתי מעצר, ספינות טרופות, תאונות מטוסים ואסונות אחרים, בעוד שאחרים מתו. הוא בילה שנים בניסיון להבין מה מייחד את אותם הניצולים.
לפני שליץ' נכנס לתפקידו הנוכחי, הוא עבד במשך 15 שנים כקצין בחיל האוויר המלכותי בבריטניה, והתמחה ב-SERE - הישרדות, התחמקות, התנגדות וחילוץ. במהלך עבודתו הוא בחן את יכולת ההסתגלות האנושית והתפקוד הקוגניטיבי תחת כפייה, והוא המשיך ללמד פסיכולוגיה הישרדותית לצבא, כולל איך להתמודד בסביבות קיצוניות כמו כיפות הקרח של הקוטב או באמצע המדבר.
המנגנון הבסיסי של ההישרדות
במאמר משנת 2011 הוא מספר: "בשנת 1994 התרסק מטוס קל בסיירה נבאדה. מבין שלושת האנשים שהיו על סיפונה, נוסע אחד נלכד בהריסות, לאחר לא היו יותר מחבלות שטחיות, בעוד שלטייס היו פציעות לכאורה בזרועו, בקרסולו ובצלעותיו. כדי לקבל עזרה, הטייס הלך לבדו במשך 11 ימים בהרים המכוסים בשלג לפני שהגיע לכביש ומצא מכונית חולפת. שירותי ההצלה שהוזעקו איתרו את מקום ההתרסקות. שני מלוויו של הטייס היו מתים.
"תשומת לב תקשורתית ניתנה להישג הסיבולת של הטייס הפצוע בנסיעה במשך 11 ימים מעל הרים מכוסי שלג כדי לבקש עזרה. שני מלוויו המתים הצדיקו לא יותר מהודעה קצרה בעיתונות. עם זאת, לאחד מהגברים הללו לא היו יותר מחבלות שטחיות בעקבות ההתרסקות. אז למה הוא מת? הרי ניתן היה להבעיר אש, מים היו זמינים והוא לא היה אמור למות מרעב?".
לדברי ליץ', להגיד שאנשים כאלו מתו כי הם פשוט ויתרו או איבדו את הרצון לחיות, לא יכול להיות הסבר מספק בטח שלא ברמה המדעית. במקום זאת, ליץ' העדיף לדבר על מוות פסיכוגני: תהליך ביולוגי שמתרחש כמו במוות טבעי, אך הוא מופעל בשלב מוקדם בחייו של האדם כאשר הוא נתון במצב קיצוני.
החיפוש אחר המנגנון הבסיסי של ההישרדות האנושית התחיל להניב תשובות, או ליתר דיוק שאלות אחרות: "לא הגעתי בהתחלה לשום מקום", סיפר ליץ', "לא הצלחתי למצוא מאפיינים מיוחדים של האנשים האלה, ואז יום אחד, הבנתי ששאלתי את השאלה הלא נכונה. השאלה האמיתית היא לא - "מה עושה אנשים כל כך יוצאי דופן שהם שורדים?", השאלה האמיתית היא - "למה כל כך הרבה אנשים מתים כשאין צורך שהם ימותו?".
"לא חשבתי שאנשים יכולים למות כל כך בקלות"
ההיסטוריה מלאה בסיפורים כאלו. עוד בשנת 1607 במושבה האמריקנית בג'יימסטאון, חלק מאזרחיה צוינו כ"מתו ממלנכוליה". על ספינות עבדים, שבויים מתו לעתים קרובות מ"זעף". בצפון קוריאה וויאטנם, שבויי מלחמה תועדו מעשנים את הסיגריה החבויה האחרונה שלהם ומתים תוך 48 שעות. ניצול ספינה טרופה ראה ארבעה אנשים סביבו מתים, בזה אחר זה. "לא חשבתי שאנשים יכולים למות כל כך בקלות", אמר. "הראש שלהם פשוט נפל לאחור, נראה היה שהאור נעלם מהעיניים שלהם, והכל נגמר".
בשנת 2016, פרסם ליץ' מאמר נוסף שבו הוא כבר מתאר את המערכת הפיזיולוגית שעומדת מאחורי התופעה. "עם ההתקדמות הנוירולוגיה והנוירוכימיה", אמר, "החתיכות התחילו ליפול על מקומן. אחרי כל השנים האלה שניסיתי לקבל תשובה לדבר הזה".
לדבריו, מקרי המוות האלו כנראה קשורים למערכת היחסים בין קליפת המוח הקדם-מצחית לגרעיני הבסיס, והדרך שבה דופמין מיוצר או לא מיוצר שם. המעגל הזה אחראי לתפקודים קוגניטיביים ברמה גבוהה יותר הכוללים דברים כמו קבלת החלטות, מוטיבציה והתנהגות מכוונת מטרה.
"קליפת המוח הקדם-מצחית מעכבת בכוונה את ייצור הדופמין בגרעיני הבסיס עד הרבה מתחת לרמתו התפקודית, במקרי קיצון", אומר ליץ'. "זה קשור לתחושת חוסר התקווה, ואם זה נמשך זמן רב מדי, זה יכול להיות בלתי אפשרי להתחיל מחדש את ייצור הדופמין".
בראיון שנערך איתו בשנת 2019 הוא הסביר על הרציונל שמיקד אותו באזור הספציפי הזה במוח: "כאשר אנשים מסוימים מבינים שאין מנוס מהטראומה, קליפת המוח הקדם-מצחית שלהם מוציאה יותר דופמין ממה שהוא צריך, מה שמעכב את שחרורו בגרעין המצטבר לרמות נמוכות מהנורמליות. זה גורם להתנהגויות התמודדות פסיביות וחוסכות אנרגיה כגון נסיגה ואדישות. אם המצב לא משתנה בשלב הזה, רמות הדופמין יכולות לשקוע עוד יותר. המוות, שמרגיש כאמצעי המילוט היחיד, עשוי להיות ניסיון אחרון להתמודד - למרות שאנחנו עדיין לא יודעים את המנגנון הפיזי המדויק שלו".
חמשת שלבי ההתנתקות
על פי ליץ', האדם במצב הקיצוני הזה מתחיל בתהליך של "ספירלת התנתקות", המורכב מחמישה שלבים:
1. נסיגה
השלב הראשון נוטה לקרות מיד לאחר טראומה פסיכולוגית, למשל אצל שבויי מלחמה. ליץ' סבור שזהו מנגנון התמודדות - התנגדות למעורבות רגשית חיצונית כדי שהגוף יוכל להתמקד ביציבות הרגשית שלו.
2. אדישות
אדישות אינה דיכאון, למרות שלשניהם יש השפעות דומות. במקרה של אדישות, האדם פשוט לא מרגיש כלום. כל המוטיבציה שלו לחיים אבודה.
3. אבוליה (אובדן תגובה רגשית, יוזמה וכוח רצון)
"דבר מעניין באבוליה הוא שנראה שיש מוח ריק או תודעה נטולת תוכן", טוען ליץ', "אנשים בשלב זה שהחלימו מתארים חוויה נטולת מחשבה כלשהי".
4. אקינזיה (חוסר תגובה לגירויים חיצוניים, אפילו לכאב)
בשלב זה, אנשים נמצאים במצב של קיום אבל הם בקושי מחזיקים מעמד. הם אדישים לחלוטין ועשויים אפילו לאבד את היכולת להרגיש כאב עז.
רוב האנשים שנכנסים לסחרור הנוירולוגי הזה ייצאו ממנו לפני שהם יגיעו לתחתית, על ידי הסתגלות למצב החדש. המעטים שלא, ימצאו את עצמם בשלב החמישי: מוות פסיכוגני. הם עשויים אפילו להתרומם לזמן קצר כאילו יש להם סוף סוף מטרה שהם יכולים לדמיין, פתרון לבעיה שלהם: המטרה החדשה הזו היא המוות. תוך זמן קצר הם יכולים פשוט להיעלם ולמות.
שימוש אסטרטגי במוות
במאמר נוסף שפרסם ג'ון ליץ' בשנת 2018 תחת הכותרת "ויתור יטיס: כשאנשים פשוט מוותרים ומתים", הוא מסביר את המנגנון הנפשי שעומד מאחורי הוויתור הסופי לחיים: "הנפגע מדלקת הוויתור חווה את עצמו כמובס, והמוות עשוי להיראות כדרך לשליטה מסוימת במצב המלחיץ והבלתי נמנע. במילים אחרות, ניתן להימנע מהלחץ הטראומטי המתמשך באמצעות שימוש אסטרטגי במוות. זה מוות כמנגנון התמודדות.
"בעוד שבמצבי סכנה רמות הדופמין עולות, הן יורדות מתחת לרמות הבסיס אם המצב המלחיץ הוא בלתי נמנע. אנשים עם רמות דופמין מופחתות יהיו חסרי מוטיבציה, הופכים לאפאטיים ולעיתים יש להם פגיעה בפעולות שגרתיות".
מאתגר את הפער בין גוף לנפש
בחודש ינואר האחרון, ליץ' נשא הרצאה בפני ועידת הפסיכולוגיה הבריטית שכותרתה "תסמונת דיס-קיומית: הפתולוגיה של מוות פסיכוגני", בה הוא הסביר את חשיבתו על תהליכים אלו והשלכותיהם.
"מה שהמאמר של ג'ון עשה", אומרת שריטה רובינסון, המלמדת נוירו-פסיכולוגיה קוגניטיבית ופסיכו-ביולוגיה באוניברסיטת מרכז לנקשייר, "זה למעשה לסתום את הפער בין הגוף לנפש ולומר - "תראה, הפיזי חשוב, כן. אם אתה במחנה ריכוז ואין לך מספיק אוכל, זה בסופו של דבר יהרוג אותך. אבל למעשה, הלחצים הפסיכולוגיים של הימצאות בסביבה קיצונית זו יכולים להשפיע גם על הסיכוי שלך לשרוד".